אני עומדת על הבמה מול עשרות אנשים יפים וכל המבטים מופנים אלי בציפייה. אני מרגישה ערומה למרות הלבוש שבחרתי בקפידה.
חלק מאד גדול מההופעה וההרגשה הוא "תחפושת" שיכולה לתת לך כח. אני עומדת לבושה במכנסיים עור שחור, חולצה שחורה חצי שקופה, שרשרת גדולה, עקבים גבוהים, אבל ערומה לגמרי. התחפושת נותנת לי בטחון, נותנת לי את הוייב המתאים.. ואני עוד רגע הולכת להתפשט עוד יותר נפשית מול כל האנשים האלה.
לא הכנתי שום טקסט, לא חשבתי מה אני הולכת להגיד כשאעלה על הבמה בפעם הראשונה בחיי לבצע שיר שאני כתבתי והלחנתי, לא קאבר. יצירה שאני ילדתי.
הם יושבים ממש מולי: אהובי והוריי. אני מנסה להיות עכשיו רק איתם, כדי שנייה לנשום קצת אוויר בים הסוער הזה של האנרגיה שכרגע מגיעה עד אליי מכל הקהל.
הרגע הזה הוא רגע בו יש בחירה: להיבהל מהעוצמה, לזהות פחד ואז כל ההופעה להילחם בו... או פשוט לקרוא לכל זה "דרייב" ופשוט לקחת אותו איתי, לצוף בו ולהתמסר לו.
אני משחררת... מתחילה לחייך ולנשום אבל רעד עובר בגלים בכל הגוף..
יש לי המון רגש אמיתי בתוך השיר הזה, רגש שלא מצא יציאה עד כתיבתו. זה שיר שמחבר אותי חזק מאד עם אמי, מראה לה את מה שאני חווה ומרגישה לגבי משהו שאנחנו מעדיפות כל החיים לא לדבר עליו...
אני מגיעה לשורות שכל פעם מחדש שוברות משהו בתוכי, מסתכלת לאמא בעיניים, רואה אותה בוכה בשקט - רק דמעות יורדות בזרמים מהעיניים... הקול שלי מתחיל לרעוד... אני הסתתי את מבטי אבל המשכתי להרגיש אותה. הכאב האמיתי הזה, השיתוף עם אמא ועוד עשרות אנשים ברגשות מאד עמוקים ואינטימיים איתגרו אותי ועזרו לי בו זמנית. אני נתתי לרגש לצאת החוצה - זה עלה לי בכמה זיופים, אבל זה פתאום היה נשמע לי מושלם. כמו שזה.
אני מדי פעם החזרתי מבט לעיניים של אמא ראיתי אותה ממשיכה לבכות, אבל עכשיו זה הרגיע אותי - אני ראיתי שאלה דמעות של שחרור, של הקלה.
אני חושבת שאני לא אשכח את ההופעה הזאת. יש לה מקום מאד מיוחד בלבי, היא הייתה קסומה, היא הייתה מבחינתי דייט ראשון מרגש, מעניין, סוחב ומאד מבטיח במערכת יחסים שאני מפנטזת לקיים כבר שנים.
דייט ראשון וכבר התפשטתי... מה יהיה איתי?