אני קורעת את העטיפות הנוצצות בהן התרגלו לקבל יחסים. עוד קליפה, ועוד קליפה...
אתמול התמסרתי. התמסרתי לו, לרגישות שלו, לרכות וכח שלו, נתתי לעצמי ליפול לעומק שלו...
עמדתי מולו עירומה והוא בחן אותי לאט לאט. התמסרתי לכאב שלו.. הייתי שם בשבילו. אפשרתי לו להשקיט את המים הסוערים שבי. לתת להם לזרום לאט — כמעט לעצור. לרוקן אותי מרצון לרוץ לדבר הבא.
הרגשתי אותו, הייתי חרס רך בידיים שלו, חלקתי איתו אותו אוויר לנשימה..
קיבלתי אותו.
ואז חזרתי אליך... קצת לא שלך. עטופה בריח ושקט שלו.
ואתה קיבלת אותי בחיבוק חם וטיפה מרוגש. הכנת לי שייק מנגו, הושבת בחצר והקשבת. הקשבת למשפטים מבולבלים שלי, לחצאי מחשבות שנפלטו לי מהפה. הקשבת עם חיוך מרגיע שניסה להרגיע את שנינו, נראה לי..
שאלת, בדקת, דאגת, חיבקת.. ואז הורדת אותי למטה.
כמה שמחתי להוכיח לך שהכלבה שלך היא שלך, שהיא תעשה הכל כדי לפנק ולפצות את בעליה על המשחקים שהיא משחקת בחוץ. כמה למרות כל מה שאני יכולה לקבל בחוץ, אני שפוטה לך, מכורה לך, שייכת לך בכל תא של הגוף.
אתה נדחקת לתוכי בכח הזהיר שלך. כאבתי את הפחדים שלנו, כאבתי את הקליפה הנוספת שנופלת מהקשר שלנו... הרגשתי כאבי גדילה שלנו עד שהכאב התחלף בעונג להתמלא בך עד אפס מקום.
לקחת אותי בחזרה אליך. שאבת אותי בכח האהבה בחזרה אל המקום שלי. מילאית אותי פעם אחרי פעם בעצמך.
"Welcome home, גורה קטנה שלי!", אמרת אחרי זה כשאתה חיבקת אותי מקופלת ליד הרגליים שלך.
ואני, אני מקלפת.. מסדרת ובוררת את המחשובות שלי, את התחושות שלי, את החלל הריק והקלילות הנעימה והשקטה שנוצרה בפנים. בוחנת את עצמי מעבר לגבול.