יש משהו מאד מקסים בצפייה, בהתבוננות מהצד.
לא לקחת חלק פעיל , להיות שם נטול אינטרס, רק להיות עד להתרחשות. שם, בצד, רואים הכל. רואים הרבה יותר, מאשר בפנים.
שם יש זמן ומקום לשים לב לפרטים קטנים, לנסות לנחש את מה שהולך לבוא אחרי פעולה זו או אחרת. להתרגש ביחד עם המשתתפים הפעילים מבלי לקחת חלק.
אפשר לראות, לשמוע, להריח, להשתתף אמוציונלית ועדיין להישאר מול עצמי. לא לחשוף.
בכל עשייה ישנם אלה שמובילים, אלה שמובלים.. ואלה שצופים מהצד.
אני בוודאות יודעת להיות בכל מהעמדות האלה, אבל בעמדת הצפייה הכי נוח לי, ממנה אני לומדת הכי הרבה.
בנוסף, עמדת צפייה מספקת חומר אינסופי לדימיון: ואיך זה היה אם אני הייתי שם? ושם? ואם היו עושים לי ככה או אני הייתי עושה? האם זה מהדהד בי? האם זה מושך אותי, האם היה לי משהו לשנות/לתקן?
ואם אנחנו כבר מדברים על צפייה באקט מיני/בדסמי— להיות עד למשהו אינטימי, משהו שחושפים בפניך כי סומכים עליך, להיות שותפה לסוד, לחוש את האנרגיות, לראות דינמיקה— זה מזקיר לי את המוח... ויכול להיות, שלרוב יותר מאשר אם אני הייתי האובייקט הישיר של הפעולה.
ברור, שזה קצת לחיות את החיים שהם לא שלך... אבל אם כבר מאפשרים לך וחושפים בפניך— אז העונג הוא כולו שלי. כי אפשר ללמוד הרבה מהצד. גם על החוץ וגם על בפנים.