יש דברים שנשפכים החוצה מאנשים שאני לא מכירה, מהעולמות הלא ידועים לי, מעמקי הנפש שלהם שכל כך מהדהדים בתוכי.
זה מדהים איך איזשהי מחשבה או רגש שנפרס בפניי ממש במקרה בדפדוף אקראי יכול פתאום להאיר עם פנס חזק על מקום אפל וכואב בתוכי. מקום שהתרגלתי שאין בו אור.
מאירים לי פתאום על הדלתות שכבר התיאשתי לדפוק בהן. וכיביתי שם את האור.
בין לא מעט אנשים שכותבים פה, בין מעט אנשים שאני תמיד נהנית לקרוא, להרגיש את הסיטואציות שהוא מתאר — זה רימבאוד.
מגיע לאיש הזה פרגון מכל הלב והמלצה לבקר בבלוג שלו, מי שעוד לא עשה זאת.
אבל הפוסט הזה הוא לא פרגון לצורך פרגון.
אחרי שקראתי את זה...
אני לא בוכה כמעט.
מין הבטחה שנתתי לעצמי בגיל 14 ביום מסוים. עכשיו אני מבינה כמה הבטחות שלנו לעצמנו חזקות ומשפיעות עלינו. כמה אנחנו מסוגלים לתכנת את עצמנו.
אז ילדה החליטה. אחרי הדמעות האלה, שום דבר בחיים האלה לא שווה בכי. הדמעות שלי גורמות לעוד יותר סבל מסביב, והסביבה צריכה אותי חזקה...
החבר הראשון שלט בי. בלי לדעת. שלט מנטלית, שלט לפעמים גם פיזית. הוא ניסה לגרום לי לבכות, הוא גם לפעמים הצליח. אבל הוא היה צריך בשביל זה באמת להכאיב לי, עמוק כמה שיכל, לא פיזית.
אם השנים למדתי לשמור על עצמי עוד יותר טוב, בניתי לעצמי סוג של happyflow, גם עם הבעיות למדתי להתמודד לרוב בקטע הכי פרקטי.
גם כשבוכים לידי, אני בוחרת בעמדה של הכח, נעמדת ליד הבוכה כקיר שתומך, גם אם מבפנים אני נקרעת לחתיכות קטנות. עומדת חזקה , בשבילו.
מגיל 14 אני בולעת דמעות, קוברת אותם עמוק.
היו רגעים ספורים מאז שהתאפשר לי להיפתח ולתת לדמעות לזלוג. תספיק לי יד אחת לספור אותם ואני זוכרת אותם ממש טוב.
גם כשלא מזמן גירדתי קצת את התחתית של עצמי, ואחרי שסוף סוף הצלחתי לעלות למעלה ולקחת אוויר— כל כך רציתי לבכות. להוציא את זה מהמערכת... והצלחתי רק לשחרר רק כמה דמעות קצובות. וזהו. הפיצוץ נשאר בפנים.
מרגיש לי שכל בכי שלא קיבל יציאה, אוכל את המערכת מבפנים.. גם אם לא זוכרים עליו ביום יום.
כל עוד אני לא נותנת לעצמי מקום לפרוק, אני גם לא נותנת לעצמי להתמלא ברגשות חדשים כמו שמגיע להם שאתמלא בהם...
שמישהו ילמד אותי לבכות!
אני כל כך רוצה להיות יותר אנושית.
