השתייכות זה צורך. וגם כשאנחנו לא רוצים להשתייך לקבוצה מסויימת, אנחנו בעצם שואפים להיות משויכים לאלה שלא משתייכים.
חלקינו מתגאים בזה שלא שייכים לאלה, וגם לאלה... לא להיות שייך בימינו זה מגניב, זה ייחודי, זה דה לוקס — הרבה יותר משייך... סוג של קסטה גבוהה כזאת של לא משוייכים למיינסטרים, לתרבות שלא מהדהדת בנו.
ההתעסקות הזאת בהשתייכות היא קיומים, אומנם לפי פירמידת מסלאו היא נמצאת מעל הצרכים הבסיסיים, אבל היא בדיוק הבאה בתור אחריהם. חשוב לנו מדי פעם למקם את עצמנו, להרגיש חלק.
אז כמה שאנחנו שונים, ומטפחים בנו את "שוני" הזה, ומתגאים בו, תולים שלטי חוצות "אני לא שייך", ככה ... נו טוב, ברור, לא?
זה מספק כל כך להיות מיוחד. להיות שונה. זה יוקרתי — להחזיק בדעה שונה מהרוב, אף על פי שברוב המקרים זה בא מרמה מסוימת של התנשאות.
היופי הוא שגם ככה אין שני אנשים זהים בעולם הזה. היופי הוא שגם ככה כולנו מיוחדים, עם שריטות שונות, מגרעות אחרות, מטענים גנטיים ואלה שנרכשו בדרכנו הייחודיות...
וכולנו שייכים, ככה או אחרת לאותה משפחה. קופי אדם. כי כל עוד יש בינינו אלה שמתנהגים ככה— כולנו כאלה... לא משנה מה רמת ההסכמה שלנו לזה..
את/ה חושב/ת שאת/ה מחוץ לעדר? אז יש לי חדשות בשבילך — יש לך רועה אחר, אולי את/ה פשוט לא רואה אותו ...