את זוכרת את המילים שלך?
כן מאסטר.
תחזרי.
חוזרת.
אצבע בשקט מראה לריצפה.
אני אט אט מתמקמת.
את תדעי לשמור על עצמך?
כן מאסטר...
תשכבי.
נשכבת.
הראש מתחיל לחפש כבר דרך מילוט.
הנשיות בין רגליי רטובה ופועמת.
את זוכרת כמה נשאר לך ?
כן מאסטר!
כמה?
חמישים וחמש...
כל כולי כבר הפכתי לרצון אחד
שייקח אותי, שישתמש.
הידיים שלו רצות, מציירות אותי מחדש,
מפסלות,
מכוונות.
נשימה נעצרת.
גניחה של עונג ופחד מתוק
מדגדגת אותי מבפנים... משתחררת.
הידיים לשות, מלטפות, תופסות ,חופרות,
מתעקשות.
נושמת.
מרפה עוד פינה בגופי, בראשי, בנפשי
שנלחמת קצת, אך מאפשרת.
גל של עונג שוטף, מתעצם, מסתובב
בספירלה.
מרחפת.
הצלפה מצלצלת באוויר הסמיך...
- אחד, מאסטר... בשקט אומרת.
המשחק רק מתחיל והגוף כבר רוטט,
משתגע.
הצלפה נוספת.
- שתיים מאסטר.. הקול כבר רועד,
חיה רעבה שמוכנה לטרוף נוהמת ונדרכת.
עוד ליטוף, עוד לישה, עוד צביטה, עוד חפירה אחת
לא מתפשרת.
הרעב עולה.
מתחננת
להרגיש אותו עמוק בתוכי, לקבל עד הסוף
בגופי, כמו שהנפש כבר מקבלת..