מחר זה יגמר...
מפחיד אותי שאשר בלי זה, מפחיד לשחרר מזה. בניתי על זה, דמיינתי את זה, יכולתי לחוש את זה, זה כמעט היה חלק ממני וזה יעלם. יעלם מבלי שהפסקתי לחוות את זה, מבלי שבאמת הרגשתי את זה, מבלי שמימשתי את זה, מרגישה שפספסתי, שהפסדתי הכל... מחר אצטרך להתחיל הכל מהתחלה, ללמוד לצעוד מחדש, עדיין לא הזמן לרוץ.
אני יודעת שאשאר בלי כלום, זו תוצאה מודעת לבחירה שלקחתי, אבל הסיכון היה גדול מידי. האמת היא שלא אשאר בלי כלום, אשאר עם משהו שיקח לי כמה חודשים להתגבר עליו, פיזית ומנטלית. לא יודעת מה עדיף.
זה גורם לי לעצבות, אבל אני יודעת שאלמד מזה משהו מהותי והכרחי. אני עדיין מאמינה שלכל דבר יש סיבה, אני מקווה שבסוף אני אצליח לראות אותה - והיא תהיה מספקת, מפקחת ומאירה.
זה מרגיש כמו להיות לבד בתוך ים של טירוף, שאף אחד מסביב לא באמת יבין, גם לא מי שלוקח חלק בזה ושותף לתהליך.
הזמן פשוט עף, הכל קורה מהר מידי, גם היום הזה. הכל מתפורר מסביב, אבל החיים ממשיכים כרגיל. אני באוטובוס, חוזרת מהלימודים, יש פה חיילים ואזרחים, הכל כרגיל... אבל משהו מרגיש שונה. ההתרגשות למחר, הציפייה, הדמעות שנדחקות ונחנקות כדי לא לצאת, מקום ציבורי, יום של שמש, חם, נגמרו הלימודים להיום, אי אפשר לבכות עכשיו.
מנסה להתרכז בנשימות, לנשום נכון, נשימות איטיות, כאלו שימלאו את הגוף בחמצן ואנרגיות. אין לי הרבה כוחות, בקושי ישנתי היום, נרדמתי קצת וקמתי... גם זה יעבור.. בא לי רק לדבר על זה עם מישהו, אבל בו זמנית לא בא לי לדבר על זה עם אף אחד, גם ככה לא יבינו, אולי ירחמו, לא צריכה שישתתפו בצערי...
מנסה לחשוב חיובי, לראות את האור בקצה, הרי אני יודעת שיהיה טוב. תמיד הכל מסתדר לי לטובה, כאילו מישהו שומר עלי, מכוון ודואג לי, תקראו לזה השגחה עליונה - לא משנה מה יקרה, זה בטוח יהיה לטובה. מדמיינת אור גדול שעוטף אותי ומגן עלי, אין יותר מה לחשוש ואין צורך לשאול שאלות, רק ללמוד מכל דבר שקורה... ולחיות... לחיות כי אני כבר כאן, אז אנצל את החיים האלו, לא אתבזבז...