אני ותהיות

הרגע הזה שלא מרגישה יותר צורך לכתוב פה...

ורק כי יש אותו שיקשיב להכל, אז כל השאר לא משנים.

http://wallbasehq.com/images/small/b-_fantasy_moon-1535694.jpg

הרבה זמן לא כתבתי לבלוג, גם לא ממש הייתי פה. אבל המשכתי במסע שלי.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת המון, מלא תהיות אמיתיות מבפנים, תובנות ביני לבין עצמי, דברים שעוברים עלי, רגשות. רגע לפני הפרסום, אחרי שסיימתי לכתוב הכל במילים שלי ובהגיון הפרטי והסודי משלי, אני מחליטה לשמור ל'טיוטה'. מהתבוננות זריזה בפרסומים שלי, התודעה שלי קלטה יותר טיוטות מפרסומים.

יותר מ- 9,855 ימים הפכו אותי לנוקשה קצת, בררנית, סגורה. כל הדקות שמפרידות בין הילדות לבגרות נעלמות עכשיו כשאני מתבגרת בין הנשימות. כשהייתי קטנה לא היה בי פחד... ילדים אמיצים יותר מכל המבוגרים יחד, יסתקרנו לגעת בתנור לוהט, יחשקו לטעום מפלפל חריף, ירוצו בהתרגשות לים... הם חיים את הרגע נרגשים מכל גילוי, חסרי פחד, מוכנים לקחת כל סיכון בשביל סיכוי לתגלית חדשה.

אלפי ימים של אילוף גרמו לי לאיפוק יתר. אני פחדנית. חשבתי שאני אמיצה, שיש בי פתיחות גבוהה ביחס לאחרים. גיליתי שהפתיחות המדומה הזו נובעת מהפחד להיפגע, לחשוף רק כדי לומר שאני לא סגורה עם עצמי. אבל אני חושפת רק את הדברים שאני בוחרת, הרסן עדיין מתוח במיוחד. הלוואי שפשוט לא היינו פוחדים להסתיר או לחלום. או לפחות הלוואי שאני...

אני כאן עכשיו וחושבת על עצמי וחולמת מה אני יכולה להיות. כשאני קמה זו לא אותה אחת שבחלומות, מתאחדת למציאות מחושבת, כל צעד מדוד, כל מילה נועדה להתאים לסביבה, להיות בהירה וברורה, נבונה שתעשה רושם, ועדינה שלא תפגע. 

רגשות, קשה לי מאוד לבטא אותן ויותר קשה לי להראות אותן. אני מנסה לעבוד על זה, אבל האיפוק הזה חזק כל כך. הצחוק קטן וקצר, כבר אין יותר מצבי "כפית". הבכי נעשה בסתר, בשקט, בלא שומעים ורואים. כל מה שאני יודעת, ולכל מקום שאני הולכת, אני לא שוכחת לא לאבד את עצמי, לשמור שלא אלקח. המחשבות האלה הולכות איתי כל היום, והלילה זה רק אני עם עצמי מנסה להתגבר על כל זה.

ואז הוא בא, הכרנו פה, לכל הספקנים למיניהם באשר ליחסים פה. הוא היה הראשון שנפגשתי איתו והשני שהכרתי. ידעתי כשנפגשנו, ובמקום המסוים שהייתי אז - שאני לא מה שהוא מחפש, גם לא הייתי מה שאני מחפשת בעצמי, עדיין לא. וגם הוא, לא היה בדיוק מה שדמיינתי, בסך הכל חייל, קטן ממני וצעיר מכפי שדמיינתי, משום מה חשבתי על מישהו יותר בוגר בגיל. אבל הוא לא וויתר, הוא היה שם ולא התכוון לעזוב, אמר שהוא רואה מעבר, שהוא בדיוק מה שאני צריכה ואני בדיוק מה שהוא צריך. לא ראיתי את זה אז, אבל היום אני יודעת שהוא צדק...

הוא הזכיר לי, שעל אף שיש פה 10000 אנשים שכבר מכירים פה הכל ואת כולם ויודעים בדיוק מה הם רוצים, יש פה גם אנשים כמוני וכמוהו, שפשוט חדשים בתחום ויכולים להתפתח יחד. הוא הזכיר לי שעבודה קשה נעשית מהר יותר וטוב יותר בשניים. הוא לימד אותי שהגיל הוא לא פונקציה מדויקת, הכל תלוי במסע שעברת מאז שנולדת. הוא איתי כל הזמן ואני אוהבת את זה, אנחנו משתנים ביחד, מתאימים.

והעבודה נמשכת...

עולם צבעוני ומיוחד יש לילדים. היגיון משלהם. הקטנים, בגילאי שנתיים-שלוש. אין להם פחד, הם אמיצים יותר מכל מה שמבוגר יהיה אי פעם, הם ירוצו לים מבלי לדעת לשחות, הם ינגסו בסקרנות בחריף ויחשקו לגעת בתנור לוהט. אין להם דאגות, ואין חששות, הם לא יודעים שיש רע בעולם, בטוחים שיחיו עד קץ היקום. הצבעים אמיתיים, יש בהם חיים וגוונים, אין מניירות שגורמות לך להסתכלות בוגרת, אין צבעי שחור ואפור שיערפלו את הראייה, הכל נקי וצבעוני, הכי אמיתי.

במקום הקסום היה חורף, כולם סגורים בפנים, אנדרנלין נישא באויר, אנרגיות סוערות של גורים הנרגשים מקור הרוח, מהקולות והריחות. גם בחורף לא נאכזב אותם, עושים טיול גשם, מגלים עוד פיסת אדמה, חושפים עוד סודות בריאה. מגפיים, מעילים, כובעי צמר, מטריות, יוצאים. אייל היה השובב, החזק, שאר הילדים התקשו להבין אותו, הוא היה מפותח פיזית מהאחרים, בגלל חזותו החיצונית היה ניתן לחשוב שהוא בוגר לגילו, אך ליבו וראשו עדינים כשאר הילדים סביבו. הוא מהמובילים, רץ ראשון, הרים מקלות, דרך בבוץ. אני הלכתי מאחור, עם הסקרנים, אלו שעוצרים ליד כל חילזון ותולעת, מאבחנים את תנועתם וצורתם. כולם רצו במהירות וקיפצו למראה שלולית ענקית שחסמה את כל הדרך, גם האחרונים. רק אייל עומד, מסרב לקחת צעד. אני מסתכלת עליו, לא ברור מה יכול היה לעצור אותו למול השלולית. הוא לא נרתע ממים, לא פוחד מלכלוך... והוא שותק, כועס ולא מוכן לצעוד. כולם התקדמו. נשארנו אני ואייל מול השלולית. מנסה לדובב אותו, מה מפחיד אותך? והוא בקצב שלו עומד זועף ומשתומם ולא נע, לא מתחשבן שכולם הלכו והוא מאחור, לא מרתיע אותו המרחק מהם, לא חושש לאבד את הקבוצה. לילדים יש רק את הקצב שלהם והוא שונה מקצב העולם. הוא צעק שלא רוצה ליפול לשמים, ואני תוהה לעצמי, למה שיצעק זאת? אי אפשר ליפול לשמים, ואיך עכשיו מסבירים לילד בן שנתיים וחצי על כח הכבידה והמשיכה, שהשמים למעלה ואנחנו באדמה. והוא נועץ מבט בשלולית הגדולה, ואני רואה את השלולית ולא מבינה... והעיניים שלי סופסוף התאחדו עם העיניים שלו, השמים משתקפים במי השלולית, הוא פוחד ליפול לשמים, זה נשמע פתאום כל כך הגיוני. אם ישו הלך על המים, אייל ידרוך בשמים. והסברתי במילים של בוגרים, שמסתבר שילדים מבינים, והדגמתי שלא נופלים, ואייל מאשר את המחקר שנערך בראשו ודורך בשלולית. רץ קופץ וממהר לדהור בעקבות הילדים באופק. מדהים. הלוואי המחקרים שלי היו נעשים במהירות כזו, הלואי וההגיון שלי היה מתאזן ברגע, אילו רק יכולתי להתגבר על דברים בשנייה... רק שלא יחונך להיות בוגר, חושבת לעצמי.

גם הקיץ הגיע למקום הקסום, סיפרתי להם סיפורים של גדולים, על זריחת השמש וניצת הפרחים, מעוף הציפורים וחיי הפרפרים. גל הסתכל בחלון והתחיל לבכות, מכל הלב, בלי להרהר לשנייה אם זה בסדר לבכות מול כולם, בלי מעצורים, בטבעיות, מותר לו - הוא היה בן שנתיים. רק אנחנו המבוגרים מאופקים ומאולפים, מסתירים את מה שקורה בפנים. אבל למה הוא בכה? לא היה כלום בחלון... רק דשא, ארגז חול, צעצועים, שמיים... שאלתי אותו והוא מצביע למעלה, מכוון לרקיע. אני מסתכלת ותוהה, לא רואה כלום, כמה עננים לבנים משוויצים בצורתם הלא מוגדרת, שמים בהירים בצבע תכלת, מה הוא רואה שאני לא? הבאתי לו כוס מים, הושבתי אותו על המזרונים לידי, שהבכי ירגע, שיסביר לי מה קרה. הוא ניסה לראות את השמש אמר ונעמד שוב מול החלון והבכי זולג ומתגבר שוב. הסתכלתי אחריו לחלון, הבטתי לכיון השמש והצבעתי לו עליה, היא הייתה שם, ממש מולנו, לא צריך לבכות. והבכי לא נרגע. לקחתי אותו אליי חיבקתי אותו, הושבתי אותו עלי והמשכתי לספר את הסיפור, הוא התרכך ונרגע, הקשיב והביט בסיפור, הצביע בכל דף על השמש. בסוף הסיפור הוא אמר שוב שניסה לראות את השמש. מבט נוסף אל השמים הישר את מוחי, השמש מסנוורת, הוא לא מצליח לראות עיגול צהוב עם פסים כמו בספר, הוא לא מצליח לראות את השמש או את צורתה... אמרתי לו שאיורים מנסים לדמות למציאות, אבל זה אף פעם לא אותו דבר, לשמש האמיתית שבשמיים יש כוחות, היא מקרינה אור וחום. הוא הקשיב, לא יודעת אם הפנים אבל עיניו היו פקוחות וגבותיו כלפי מעלה, במוחו הקטן בטח הבין את העולם יותר טוב ממני. לו רק יכולתי לדעת מה עבר בראשו...

יום אחד הם יגדלו להיות מחונכים, מאולפים היטב, לראות לפי מסגרת, דרך היגיון של מבוגרים, לבטל את המראה התמים והראשוני, להמשיך ללכת אחרי כולם ולא לבכות כשצריך. לפחד מחום, מקור, מגשם, משמש, מזרים, אינספור פחדים... ככה זה הבוגרים, מאבדים את הצבעים.
ואני בכלל בשיעור, הפרעות קשב וריכוז, אז מה המרצה אמר...?

http://www.wall321.com/thumbnails/detail/20120430/boy%20women%20fantasy%20colorful%20jungle%20kids%20children%20soft%20shading%204410x3106%20wallpaper_www.wall321.com_38.jpg

"ההבדל בין איש למלאך הוא פשוט, המלאך הוא בעיקר מבפנים, הבן אדם הוא בעיקר מבחוץ". [מתוך: 'מר אל כאן אנה'].

אני מאמינה במלאכים. אנשים מסויימים שנשלחים לתקופה קצרה, למטרה ספציפית, נותנים את הטאץ' שלהם ונעלמים. יש להם הילה אלוהית כזו, חיוך קסום ומבט נוצץ. הכרתי כמה כאלו בחיי, לא הרבה, אבל נראה לי שיותר מאחרים.

פעם כשחיכיתי בתור בקופת חולים, הפקידה החלה להתעניין בי, ראתה בי משהו מיוחד מסיבה לא ברורה והזמינה אותי לארוחת שישי בביתה, היא היתה מבוגרת עם בעל וילדים בוגרים. באותה תקופה היה לי עצוב שאין לי אמא. היא ליוותה אותי בארוחות שישי קבועות עד שהתגברתי ונעלמה.

אני מאמינה שלאנשים שמזדמנים לנו בחיים יש סיבה. סיבה אלוהית.

והוא, גם אם הוא היה קצר ודורס, רחוק מלהבין אותי ולהכיל אותי, הוא לימד אותי את השיעור ולכן היה זמנו ללכת. רגע קצר שילווה אותי ארוכות, לפחות לבנתיים. ולמרות הטעם המר שהשאיר, המחשבות שעולות הן מרקיעות שחקים. הוא לא מלאך, אבל נתן את הטאץ'.

מחכה בסבלנות למלאך הבא שיבוא ויגע. או לאיש שיזדמן ויעשה את המלאכה.

 http://www.theangelwhispers.org/yahoo_site_admin/assets/images/AngelPray88.339131529_std.jpg

את התהיה הזו לא כל אחד רשאי לקרוא, זה שלי אז מותר לי. אני מסכימה רק למי שרוצה באמת לקרוא עוד תהיה בשלווה ואהבה. ורק למי שמוכן בשביל זה להפעיל ברקע את youtube, לכתוב chillstep, ללחוץ על המנגינה שמלווה בתמונה של לוחם המסתכל על שמים לעת ערב בצבע כחול כהה עם ירח מלא ובלונים סיניים כתומים מרחפים. זו המנגינה שליוותה אותי הבוקר, וזו המנגינה שתלווה את מי שיקרא. אז תשימו. עדיף אוזניות, שכל מה שמסביב יעלם, או ווליום, כזה שלא תשמעו את המחשבות של עצמכם, רק תרגישו.

(Epic Chillstep collection 2015).

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל.

ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

[נלסון מאנדלה]

הבוקר בנסיעה צפונה הנוף כבר לא חלף על-לידי, הישרתי מבט לחלון, הבטתי בכל עץ ושיח, בפרחים ורודים הנפרשים לצידי הכביש, ובהרים גבוהים ורחבים שנעים לאט ממהירות המכוניות. תהיתם פעם מה המרחק אליו יכול לראות אדם? אינסופי, ראיתי הרים במרחק קילומטרים, עננים שדבוקים לאטמוספירה וירח אחד שטרם נעלם באור הבוקר, נע אי שם בחלל.

הודעה שמישהו שלח בעבר, על היותי 'מתקרבנת' לא הניחה את הדעת. הרי מי הוא אותו אדם חופשי המשתחרר מכבלי ההתקרבנות? מעטים הם אנשים חופשיים.

חופשי הוא כזה שהכל יהיה לשביעות רצונו, שיעשה כל מה שעולה לראשו מבלי היסוס או חשש, מבלי להתבייש או להרגיש חוסר ביטחון. יעשה רק מה שהוא רוצה, יראה בעולם יכולת להעניק ולטפח אותו כל עוד הוא קיים עליו. נשמע שהכי קל להיות חופשי, לעשות כל מה שעולה ברוחך. אבל מי יכול לעשות הכל מבלי לחוש לבטים כלשהם? מבלי להתחשבן אם זה מוסרי או לא? מבלי לעורר רגשות אשם או מצפון?

הבחירה הקלה היא קורבן, כולם קורבנות. יש זן נדיר ביותר של חופשיים, בעיני הם סוג של 'שולטים', לאו אלו שמסתובבים כאן, אלא כאלו מהנשמה, כובשים אמיתיים. אך מה יעשה שולט חופשי שכזה ללא קורבן? הרי שלא יוכל להיות עם חופשי אחר, היות וזה יפעל לפי רצונותיו הבלעדיות שלו ויאבד עניין ברצונות אחרים, הוא חופשי לעשות כרצונו. כל אחד יכול להיות חופשי וכל אחד יכול להיות קורבן, הבחירה הקשה היא ללא ספק להיות חופשי. אני לא מסוגלת לכך, גם קשה לי להודות שאני קורבן, אבל עירפול אינו משנה את הברירה הברורה שאני מתקרבנת.

החופשי אינו אדם תלוש והזוי, לא כזה שנלחם בעולם. הוא חופשי לשלוט בעולם שלו, זה עיקר הרעיון, העולם שלו. התפקיד שלו חשוב מאוד, להראות לכולם שכל אחד יכול להיות חופשי.

 אבל אם החופשי מגיע במעטפת גסה שאינה נעימה, מיהו הקורבן שיהיה בחברתו? החופש הוא יקר ערך, ממש כמו יהלום נדיר במיוחד, אך אם הוא מוחבא עדיין בתוך אבן מאובקת קשה להבחין שמאחורי הלכלוך מסתתר לו יהלום, וזו הסיבה שאיבדתי התלהבות מהחופש.

מנצלת את החופש שיש לי להתקרבן.

השנה הזו גיליתי מהו הדבר העצוב ביותר בעולם הזה, לא המוות או האובדן, אלא חוסר היכולת לחיות באמת את החיים, אי ניצול האנושיות שבנו עד תום. אני מתכוונת לפיתוח היכולות שלנו, אלו שנגעו בעולם ושינו, שהוסיפו ערך אחרינו. ההצלחה שכולם רודפים אחריה היא כל כך גשמית ולא מוחשית, הרצון להצליח, כאשר 'הצלחה' היא מושג ללא ערבות. כל אחד שחי בעולם זה בסופו של דבר יסיים את זמנו על פני הכדור, האם הצליח?! בעיני מי?!

ל'אמא תרזה' יש משפט מפורסם: "אין מעשים גדולים, אלא רק פעולות קטנות שנעשות באהבה גדולה", למרות שתמיד הבנתי את המשמעות, לקח לי 27 שנים להפנים. בשנה הזו הייתי כל כך שקועה בהגשמה עצמית ורדיפה אחרי ה'הצלחה' שאיבדתי חלק גדול מהדברים הקטנים. על אף שאני נוטה למצוא לי הנאות קטנות ביומיום שלי ולסמן אותן, עדיין הרבה מהן חמקו ממני. ימי הפכו מלאים עד תום, לילותיי התקצרו, התפוררתי נפשית ופיזית, נשחקתי. כלפי חוץ הייתי מוצלחת ביותר, מבפנים בערתי.

האמונה המהדהדת ברחובות לבסוף דבקה בי; האושר יגיע עם העבודה הנכונה, הבית הנכון, עם אסכולת החברים הנכונים - ואני מקריבה את עצמי למען הצלחה זו. הדבר היחיד שבאמת הצלחתי הוא לשכוח מעצמי, לאבד את המשמעות האמיתית של החיים, להבין שלמרות ש-120 שנה זה בהחלט זמן מכובד לנצל, בתוך הטירוף והמירוץ, הזמן הזה חולף מהר.

נזכרתי שבשנים הראשונות ללימודים נהנתי מאוד מחיי כסטודנטית. היום אני לא נהנת, רק לומדת, עסוקה בהכנת לו"ז, לצופף את חיי לתאריכים מדויקים, שעות וזמנים. כאחת הסטודנטיות המבריקות, הצלחתי לעבור סינונים לאחת החברות הגדולות, עדיין נשארו כמה מבחנים לפני. זה מילא אותי שמחה וגאווה. שכחתי שהדברים שאני באמת אוהבת הם טיולים, טבע, נופים, ספרים, אנשים... הרבה דברים, משרדים לא בינהם. זה לא שהתחום לא מעניין אותי, להפך, מעניין ומרתק ביותר. אני אפילו סבורה שכל אחד חייב ללמוד את זה, גם אם לא יעסוק, רק ללמוד את העולם הקפיטליסטי שאנו חיים בו מקרבייו (הרבה לא יסכימו איתי).
אפשר לומר בוודאות שהשנה הזו גרמה לי להרגיש מעט ריקנות. חלק התלונן בפני שנעלמתי, והחלק השני שתק - אך עיניהם סיפרו לי זאת. חברים ומשפחה, ובכלל אנשים אהובים חשובים מאוד בפריחת האופי והאישיות, השמחה והמוטיבציה. חסרו לי מודלים אהובים, מודלים צנועים לחיקוי שיקיפו אותי, שירעיפו אהבה וחיבה, פיזית ומנטאלית.

כרגע חסרה לי החוכמה לדאוג שסדר עדיפויות זה ישתקף בחיי. התחייבתי ליותר מידי דברים, ואעמוד בהם. עם זאת, לא אכנע להם, מסוף תקופת המבחנים הנוכחית דברים יראו אחרת, סדר העדיפות ישתנה, אפסיק לנוע בקצב רצחני ואחזיר את האיזון לחיי. למדתי יותר מבכל שנה על החיים, שיעור אסטרונומי בחישבותו. ובכל זאת במבט על הסמסטרים שעברו בשנת הלימודים הזו, חולפת בי המחשבה, לו הייתי נחה יותר, משטתה יותר, צוחקת יותר, מטיילת יותר, יושבת על הנהר, מטפסת על הרים, שוחה במעיינות... עוד אקטוף לי פרחים ואנוח בדשאים, מיד אחרי שאסיים את התואר, אעשה את כל אלו בזה אחר זה.

יש גם הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות בעולם, ובארץ בפרט. אקדיש לכך שעתיים בשבוע, אחשוב על דברים שיכולים לשנות לטובה ואפעול למענם. כבר גיבשתי הצעת חוק חדשה, ומצאתי חבר כנסת שיהיה מוכן לנבור בפרטיה.

נשמע אבסורד שאפשר לשגר חללית לחלל, להטיס מטוס בשמיים, לנשום מתחת למים, אבל קשה לומר באמת את שעל הלב, או לפנות לאדם חדש. קל לי להגיד שאני רוצה לשנות דברים בעולם, בו בעת קשה לי מאוד לשנות את עצמי. אני ביקורתית כלפי עצמי, יודעת לעשות חשבון נפש, יודעת שיש צורך ב'עבודה עצמית'. מעת לעת, כשאני נזכרת בכך, אני מעמיקה ומהרהרת אודותיי, מה עלי לשנות, מה לחזק, ומה להפחית. פתאום מה שנראה לי גדול וחשוב, הופך קטן כל כך ולא מהותי - וכל אותם דברים קטנים מקבלים משמעות עצומה.

התהיות האלו תמיד מחזירות אותי למשפחה, אני לא מקדישה להם מספיק זמן השנה. ראיתי אותם לאחרונה בשבועות ואראה שוב בספטמבר, אני כל כך אוהבת אותם ומתגעגעת. לזכותי, אני דואגת לומר להם זאת, במילים ברורות, באותיות שחור על גבי לבן, עם ציורי לבבות, על בסיסי כמעט יומיומי.

נוכחתי שכל הקשיים וכל המכשולים קורים מסיבה, הרגעים הכי קשים טומנים בחובם את הברכות והלקחים הכי משמעותיים. החלטתי שמעכשיו אמשיך לחיות את חיי בהגינות ויושר, אך אתמקד ביסודות הפשוטים של החיים.

"האושר או האומללות נמצאים בנפש האדם. אדם חכם מרגיש בבית בכל מקום. היקום כולו הוא ביתה של הנפש האצילה." [דמוקריטוס]

נרדמתי מאוחר מאוד, ים מעייף, במיוחד בלילה, בשעות בהן אני רגילה לחלום. אמש כיוונתי את השעון המעורר לשעה מאוחרת, זה לא הפריע לגוף שלי להעיר אותי לקראת השעה שש, שעון פיזי מטוכנת היטב. בחוץ האור הלך והתגבר עם כל דקה שחלפה. רכסי הבניינים הגבוהים נשקפו מהחלון, ציוצי ציפורים נעלמו בין רחשי המכוניות ברחוב הראשי. בבוקר הזה הקולות של המכוניות בכביש כבר לא הפריעו לי, אפילו היה בהם משהו מרגיע. 

מקלחת חמה מעירה אותי בכיף ועוטפת ריח של סבון וניקיון. מכינה לי תה ירוק (מים חמים, פרוסת לימון, הרבה נענע, בלי סוכר בלי תיון). מרגישה שניקיתי את הגוף והנשמה. טקס הקרמים הקבוע, נמסים למגע גופי ונספגים קלות כלא היו, רק ריחם החלוש ועורי החלק מעידים שהיו, לובשת בגדים קצת חמים - במחשבה על הקיפאון בכיתות. לוקחת תיק. ללימודים. לתחנת האוטובוס. 

חולפת על פני חנות 'כלי זמר', החנות הכי ארוכה בארץ, אני הולכת והיא מלווה אותי, לצידי. הפסנתר שם מכושף, הזדמן לי להביט בו במשך דקות ארוכות. תמיד חלמתי לנגן בפסנתר, יום אחד יהיה לי כזה. יום אחד אחרי שאלמד לדבר צרפתית, אחרי שאעשה תואר שני במשפטים, אחרי שאלמד מדריכת כושר בוינגייט, אחרי שאלמד גם הוראה... יהיה לי זמן ללמוד לנגן בפסנתר, והוא יהיה שלי. הרבה דברים מעניינים אותי, אלמד את כולם, זה לא שאפתני מידי, יש לי עד 120, ואני עדיין בשליש הראשון. החנות נגמרה, מעניין מה ארגיש בפעם הבאה שאחלוף על ידה.

מדהים אותי כמה 'באדולינה' צדקה: "מי שלא מאמין בצרות - הצרות מאבדות בו עניין". ממש ככה.

מזג האויר נעים, אנשים ממהרים. אישה מבוגרת מאוד, נראתה מתקרבת, אוחזת בידית המחוברת לסל גדול מבד הנשען על גלגלים. האוטובוס שלה הגיע, היא החלה ממהרת, מנסה לרוץ עם המטלטלין, נראה שהם מאיטים אותה. הלכתי לקראתה, ועזרתי לה, אלוהים ישמור כמה כבד היה הסל הזה עבורי, לא מאמינה שהיא סוחבת את זה, לא הוגן. היא הודתה לי, ונעלמה מאחורי דלתות האוטובוס הנסגרות. רשמתי מעשה טוב אחד לבוקר הזה, מכסת הקארמה הטובה שלי מתחילה להתמלא.

האוטובוס שלי הגיע מייד לאחר מכן, צפוף ודחוס (בצפון זה לא היה קורה, ככל שמתרחקים יותר צפונה, כך האוטובוסים מדלדלים באנשים). עליתי. להוציא את הארנק מהתיק תוך-כדי הנסיעה המטלטלת של הנהג היווה אתגר עבורי, ברקסים חדים, עצירות פתאומיות, שכח שהוא מסיע אנשים, שלרובם אין מקומות ישיבה, שהרבה מהם מבוגרים ממני. עמדתי, ככה בפתח ליד הנהג, לא היה לאן להתקדם. הנהג עצר בעוד תחנה, גל של אנשים ממהרים נוספים נדחק פנימה, מסתבר שאפשר להידחס עוד, התקדמתי למעבר. ריח זיעה וגלי חום של אנשים העבירו בי בחילה וגועל, העמוד שאחזתי בו עתה, היה לח ודביק ממי שאחז בו לפניי, מישהו שישב לרגליי השתעל, יכולתי לדמיין גל של חיידקת עושה דרכו אליי וממלא את האוטובוס, הרמתי ראשי בציפייה לחמצן, ראיתי חייל מביט אלי, שאלתי אם הוא יכול להגיע לחלון, לפתוח אותו, הודתי לו. [גם הקארמה שלו החלה להתמלא, ככה זה עובד, אתה עושה משהו טוב למישהו ודברים טובים יקרו לך]. לא הרגשתי זרימת אויר, לא הבחנתי בחמצן, אבל ראיתי שהחלון פתוח, ידעתי שתחלופת הנשימות ההמונית מתחלפת כעת באבק הכביש, נרגעתי מעט. הקו הזה עוד יעשה ממני קלסטרופובית. בתנאי סרדינים הנסיעה נראית ארוכה מהרגיל, מתפללת שתיגמר. בכל תחנה מעט אנשים נשפכים החוצה, וגל ממהרים חדש נדחף וממלא עוד יותר, בטוחה בכל פעם שאי אפשר להצטופף יותר מהמצב הקיים, ומגלה שטעיתי. מחשבות על הפסנתר ממשיכות לאפוף אותי, פעם היה לאבא שלי פסנתר, כשהייתי קטנה, הוא לימד אותי לנגן את 'יונתן הקטן', עד היום אני יודעת לנגן את זה, רק את זה. הפסנתר הזה קסום. נגמר. ההגעה לאוניברסיטה הייתה מוקד שמחה, רגע קטן של אושר, ירדתי, נשמתי, בחיי ששמחתי להגיע ללימודים. והגעתי בזמן.

אז מה יהיה היום? חולמת על פסנתרים, מגלה שיש בי גם קצת חוזק. ממשיכה לאסוף רגעים קטנים של אושר. ממשיכה לעשות מעשים טובים. ממשיכה להקיף עצמי בקארמה טובה. גם היום הזה יהיה טוב.

מי היה מאמין שאתמול עוד חלמתי על דברים שנעשה ביחד, איבדתי שינה בגלל המחשבות האלו, הייתי קשה ועצובה, גם הבוקר. היום אני במקום כל כך שונה, יודעת שהוא לא טוב לי ושלמה עם זה לגמרי. המחשבה עליו בעבר הייתה מעוררת בי געגועים, כרגע זה 'אדישות'. מצליח לי. למדתי הרבה מהיום, גיליתי שכאשר "רבים" אנשים מתגלים. מפריע לי שאנשים לא יודעים לריב, סתם מעליבים ומדברים לא יפה, לא מתחברת לזה, אי היכולת לשלוט בלשון בעת רוגז מוריד לי לגמרי מבחור, ב"ריב" אני יודעת אם הוא בשבילי או לא, והוא לא. זה לא מתוך חוסר ברירה, זה מבחירה, וזה מה שמשנה הכל לטובה. האמת שאני לא רבה, שלושה מערכות יחסים ארוכות, שהקצרה בהם הייתה שלוש וחצי שנים סידרו לי את עניין הריבים, לא רבים, מדברים על חילוקי הדעות, כועסים ואוהבים עד אינסוף. במחשבה לאחור, ברור לי שזה היה חייב להגמר כמו שזה נגמר. אבל הבעיה במחשבות לאחור, הינה שזה רומז לפיגור בתפיסת מציאות. לסיים ככה, בלי מילה, בלי מחווה, בלי מבט, בלי הסבר, בלי יחס יפה הקטן שבקטנים, כאשר כל אחד טוען לשלו ולשל האחר, מחליט מה הצד שלו ומה הצד האחר היה צריך לעשות ואיך להגיב, חושב שרק במשקפיים שלו נגלית האמת ושהיא משקפת לו גם את האמת של הצד השני, כמה טעות לחשוב כך... ברגע הבא כאשר חושבים לאחור, מאבדים את המציאות והווה, מפספסים את השנייה הזו. הרבה דברים גיליתי, ואני שמחה על כך, מוצאת הגיון מטורף בהתנהגויות המוזרות שלא היו מקובלות עלי לפני כן, הגיון מטורף ונהדר.

לא זכיתי להיות לבד, הלבד הכי ארוך שלי היה תקופה של כמעט חודש בין חבר אחד לשני. גיליתי שהלבד הזה לא חייב להחליש אותי, הוא יכול לחזק אותי, לתת לי לגלות עם עצמי מה אני רוצה. אני יודעת מה אני צריכה, אבל לא יודעת מה אני רוצה, תמיד היה מישהו שהביא לי כל מה שאני רוצה והיה כל מה שאני צריכה, זה הזמן שלי עם עצמי. קצת לנוח מהניסיונות של אחרים לקרוא אותי, להבין ולפענח את המילים, התנועות והתגובות - פשוט לעבור לחופש בחירה אישי מוחלט, לגלות את עצמי בעצמי.

היום הזה עושה לי טוב, עשיתי הרבה דברים שאני לא רגילה, אמרתי "לא" ועמדתי על כך, נשארתי בעמדה שלי, התעודדתי, מרגישה מחוזקת. הפסדתי שלושה שיעורים, אף אחד לא יאמין שהפסדתי שלושה שיעורים ועוד בלי מצפון, בלי רגשות אשם, בלי לחץ שאצטרך להשלים, בלי דמעות - יודעת שאעמוד בקצב. תקופת מבחנים עוד שבועיים והפסדתי שיעורים - מרגישה עם זה כל כך טוב, מרגישה חייה.

הגעתי מוקדם היום! ביום ראשון לפני 23:00 בבית - מי היה מאמין! אפילו ישבתי קצת בחוץ לנשום אויר לראות "כוכבים". גיליתי שבמרכז אין כוכבים, לא ניתן לראות מיליוני כוכבים נוצצים, זה משהו שצריך בשבילו שטח פתוח וחושך מוחלט. עם כל הבניינים ופנסי הרחוב, מעט הכוכבים שניתן לראות, נראים כבויים למדי. היינו שוכבים על הדשא הגדול בקיבוץ, בלילה, על הגב, מיליוני כוכבים נוצצים בצורה מושלמת מחייכים אלינו חיוכים קוסמיים, משתקפים לנו באישונים בזוהר בוהק במיוחד... עד היום המחשבה הזו מחזירה לי חיוך קטן שלא ניתן למחוק בקלות, ואני לא היחידה - וואו כמה שאני מאוהבת בצפון, כמה יחסר לי. אחרי תקופת המבחנים אמצא את עצמי במרכז, כל יום.
אני חושבת על האנשים שחיו כל חייהם במרכז, חווים חיים שלמים ויודעים כל כך מעט. לא מזלזלת, גם אני יודעת מעט מאוד על העיר הגדולה, באמת שאני מרגישה פה אבודה לגמרי. אבל בקיבוץ, במרחבים של דשא ירוק וטרי, שבבוקר מתמלא ריח טל, בצמחיה המגוונת, בנופים של ההרים מסביב לעמק, בחיוכים של כולם כל יום, פשוט כי מכירים והמבטים נפגשים. אין כמעט בניינים, הכל בתי קרקע, שלא יסתירו את השמים והנוף, שלא יפריעו לזרימת הרוח, השמים נושמים לרווחה, הרוח מלטפת, טהורה, לא מזוהמת ממכוניות, ממכר. החיים בקצב אחר, לא במרדף, לא ממהרים, תחושה של רוגע ושלווה, כאלו שלא הצלחתי למצוא במרכז.
אני רואה גם את החופש של העיר הגדולה, של המוני האפשרויות הנפרשות בפני כל אחד... איך בשבילכם כל אחד יכול להיות הכל, איך כל אחד עושה מה שבא לו. פה אני כושלת, אכפת לי מה חושבים עלי, אני לא אעשה כל דבר. אצלנו כולם מכירים את כולם, כולם יודעים הכל ומבקרים הכל, זה החסרון. שמחליטים בשבילך, מהיום שאתה נולד מחליטים מי אתה ועם זה תגדל, קשה להשתנות ולשנות.

אבל עיר גדולה או קיבוץ קטן זה לא משנה. הקיץ הגיע לכל מקום, הימים התחילו להתארך, שעות השמש התרבו והותירו את הים חמים גם בלילות... אני וחברה שלי הולכות היום לשחיית לילה, מאז שהתחילה שנת הלימודים הנוכחית לא עשיתי שחיית לילה. לא אכפת לי שמחר לימודים בשעה מוקדמת, לא אכפת לי שאאחר, אולי אפילו אשים שעון לשעה מאוחרת, מרגישה שמגיע לי, בא לי, האור חוזר לחיים. הגיע הזמן. לילה ארוך וקסום עוד לפניי, מחכה שהיא תחזור כבר מהעבודה. בגד ים. רוח חמימה. מים קרים.

אז לילה טוב לתושבי העיר הגדולה, בטוחה שגם פה אמצא את כל מה שאצטרך בסוף, ושמישהו כאן יגרום לי להרגיש בבית.

"שלום נעורים - להתראות אהבה" (משינה)

היום שלי התחיל מוקדם, מעט אחרי זריחת השמש, אחרי לילה של לימודים ארוכים שלא השתלמו ולא הניבו תוצאות. כבר לא הרגשתי דבר, כלפי אף אחד, רק כלפי עצמי.

אני אף פעם לא צועקת, לא מקללת, לא שונאת, גם כשאני כועסת, בעיקר כשאני כועסת. אבל זה לא אומר שאני לא נפגעת בדיוק כמו אחרים, זה גם לא אומר שאין אנשים שאני לא אוהבת. כעסתי ונפגעתי, מאוד נפגעתי, אבל גם לא הפסקתי להרגיש. העובדה שכעסתי ונפגעתי לא אומרת ששנאתי, אבל הצד השני שונה, כשהוא כועס הוא שונא ומאיים, אז החלטתי לא לאהוב. כשאני אומרת משהו, אני עושה אותו, כל עוד זה תלוי בי, מתכוונת לכל מילה, מעומקי הלב. אם גם הוא התכוון למילים שלו אז מזל שלא התחלנו כלום, אפילו לא התחלנו להכיר. החלטתי להתנתק מהכל ולהתמקד רק בלימודים, להניח לכל מה שמסביבי, גם לאנשים, לפתח משהו מיוחד כזה וכמעט בלתי אפשרי שנקרא 'אדישות', רק לתקופה הקרובה, רק כדי לסיים את הלימודים בהצלחה.

הנסיעה ללימודים של יום ראשון ארוכה במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהשבת הזו היתה רחוקה מלהוות מנוחה. ריצדתי בין רכבת, לאוטובוס, ואוטובוס נוסף, ועוד אחד ועוד... לא מבחינה כלל בהחלפות התחבורה, מתיישבת מאחור, מוצאת פינה שקטה, מניחה את תיק הלימודים הכבד לידי, שלא ישבו. התכתבתי בפלאפון בזמן שמחצית מהארץ חולפת בחלון לצידי, אני לא מסתכלת, לא שמה לב איך הנוף העירוני של המרכז מתחלף לנוף של שדות ירוקים-צהובים המאפיינים את הצפון, שקועה בהתכתבות שהורידה לי שוב את האנרגיות. טיפלתי בכמה דברים פרוצדורליים והנחתי לזה, לתמיד. מעכשיו 'אדישות' ו'לימודים', זהו, יש מטרה.

איחרתי לשיעור הראשון, הברזתי מהשני. פיניתי לי קצת זמן, להתאפס על עצמי, לברר מכאן לאן... בחרתי ספר באינטרנט, ספר ילדות שפתאום קפץ לזכרוני. לא זכרתי על מה הוא, אולי מעולם לא הבנתי, זה ספר שזכור לי מהגן והיסודי, זוכרת תמונות צבעוניות, קסומות ומהפנטות, רק הזיכרון הוסיף לי צבעים, היום התחיל להפוך מאפור קודר לגוונים בהירים, לשמש חמה. הקריאה בו הפיחה בי חיים, שינתה לי את המחשבה ואת גורל היום הארוך הזה, בטוחה שגם את גורל השבוע הקרוב. כל מילה כאילו נכתבה עלי ובשבילי. קלטתי את הספר, קראתי אותו פעמיים, ברצף. לא יודעת אם בחרתי בו באופן בלתי מודע, או שיד מכוונת דאגה שאגיע אליו. תמיד הרגשתי שיש לי מעין 'השגחה עליונה', לאחרונה חיכיתי לה קצת יותר מידי, והנה היא הגיעה, בצורת ספר ילדים.

 החלטתי לצטט לכם:

"עם רגלים בנעלים, עם שכל בראש - תמצא את הדרך שלך אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן - ואתה הוא זה שיחליט לאן.

תסתכל ברחובות, מלפנים מאחור - יש רחוב שתחליט: 'לא כדאי לבחור'.
עם רגלים טובות, ועם שכל לחשוב - תזהר לא ללכת לרחוב קצת לא טוב.
אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב - תעזוב את העיר ותצא למרחב.
אל שטח פתוח, שם קורים הדברים, שתדע לך - למטיילים עם רגליים וראש כמו שלך.
כשיקרה הדבר, אל תפחד, אל תזיע - תמשיך ותלך ותראה שתגיע.
תמריא לגבהים, בנופים רחוקים - עם המעופפים מרקיעי השחקים.

אתה לא תשאר אחרון בשורה - תעבור את כולם בטיסה מהירה.
לאן שתעוף, תעוף טוב יותר - תגיע ראשון, תגיע מהר.

חוץ מ... אם אתה לא... לפעמים אתה לא!
מצטער לספר, האמת היא פשוטה - נתקלים, נכשלים, לפעמים גם אתה.

תתקל במקל קוצני במיוחד - הקבוצה תתקדם, תישאר שם לבד.
תקפוץ מן הקוץ, קצת יכאב לא נורא - קרוב לוודאי שתהיה בצרה.
כשאתה בצרה, לא נעים בכלל - לצאת מצרה לא כל כך קל.

לבד, אם תאהב זאת, או לא תאהב - לבד זה המצב שתהיה בו זמן רב.
שתהיה לבד, יש סיכוי לא רע -  שתראה דברים מפחידים נורא.
יש כאלה, בדרך בין שם ובין הלאה - שיפחידו אותך להמשיך למעלה.

אך אתה תמשיך גם אם יש סערה - ותמשיך אם אורב האויב הנורא,
ותמשיך גם אם קרוע-קרע צועק ותמשיך...

תגיע רחוק, ותמשיך ותצעד - עם כל בעיה  תתמודד מיד.

לפעמים תסתבך, לפעמים יש צרות - תסתבך בין המון ציפורים מוזרות.
תתקדם בזהירות, בתבונה, זה לא קל - החיים הם חכמה של שיווי ומשקל.
רק תזכור להיות זריז ואמין - ואסור שתחליף רגל שמאל בימין.

תצליח? נכון? 
תצליח! נכון!
(תשעים ותשעה אחוז ביטחון)".

אז עם רגלים בנעליים ושכל בראש התחלתי את היום שלי מחדש, מחליטה מה המטרה הקרובה ומתמקדת רק בה. מרחיקה ממני אנשים שדואגים להוריד אותי, משאירה לידי רק את מי שיודע להרים ולעודד, מבינה שהגיע הזמן להיות קצת לבד, מילה שאני לא מכירה, הרגשה זרה, אבל לראשונה מרגישה נכונה. לא שוב להכנס מיד לקשר חדש וארוך, לדאוג לעצמי, אפילו אם קשה. כבר הספקתי היום למעוד, לפגוש ב"רחובות לא טובים", להכיר אפילו כמה אנשים רעים, אבל שמה את זה בצד, הכל מאחוריי, מתמקדת בחברים שתמיד לידי ותומכים. בטוחה שמכאן יהיה רק טוב, אפשר רק לעלות. יושבת על מדרגות בטון בצבע ירוק, נושמת את אויר הצפון, מולי הכנרת למרגלות הרי הגולן מצד ימין וחופי טבריה מצד שמאל, מזל שאני לומדת במקום הכי יפה בארץ, נזכרת כמה אהבה יש לי לצפון, לנופים, למקומות יפים. נזכרת שמזמן לא עשיתי טיול בארץ. חוזרת לעצמי, תכף מתחיל עוד שיעור, הזמן חלף לי מהר מידי, אבל קצוב ומדוייק, קיבלתי את המסר. כמה נשימות עמוקות, כמה החלטות נחושות, מתחילה מחדש, בחיוך פנימי. יוצאת למרחב חדש. ממריאה לגבהים. אחרי הכל, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - ככה זה כשאוהבים". [ד"ר סוס]…

אני יודעת שהוא ויתר על הילדות שלו למעני. תמיד תהיתי אם כשאגדל הוא יפסיק לדאוג לי כל כך, או לפחות יסיר מעצמו חלק נכבד מהנטל. אני מרגישה שאני גדולה מספיק כדי לדאוג לעצמי, 27 זה גיל בוגר ומכובד להתחיל. ניסיתי, בכל ניסוח אפשרי שיכולתי להעלות על הדעת - לומר לו שעכשיו הוא יכול להפסיק לדאוג לי. הוא לא הבין על מה אני מדברת, לא הצליח לאחד את המילים שיצאו לי מהפה עם ההגיון שלו, לא יכול לוותר על התפקיד שמילא רוב חייו, להשגיח עלי. כשהייתי קטנה כעסתי עליו, חשבתי שאני שונאת אותו על התפקיד הזה. הולך אחריי לכל מקום, חברים שלו שנקרים בדרכי ישר מדווחים, כשהייתי רוצה לצאת עם חברות זה היה מותנה ברצון של אחי לצאת עם חבריו לאותו מקום בדיוק, והלבוש, והשעה, והחבר, ומה לא?! אבא שלי מינה את אחיי הקטנים לשומרי הראש שלי, וכל הילדות הם נאלצו לריב ולהתמודד עם גדולים מהם, במיוחד הקטן ביותר... מגונן מידי, דרוך בכל רגע, מוכן לקרב... ועדיין המשענת החזקה ביותר בחיי. אני לא מתחרטת על כך, אפילו מוקירה תודה, אוהבת ומעריכה. לא היו בנות רבות בתיכון שדיברו בצורה מנומסת כמוני, ששמרו על כבודן העצמי ובכל זאת כבשו לבבות, שידעו איפוק וגבולות מבלי לפגום בשובבות נערית-קסומה. דעתי כבר מיושבת בעניין - אם תהיה לי בת בכורה, אחיה הקטנים ימונו לתפקידים זהים לאלו של אחיי.

לו זה נראה כל כך טריוויאלי, לי זה נראה כמו הקרבה עצומה ואצילית שמלווה באהבה אינסופית, כזו ששום דבר בעולם לא יערער, שאינה תלויה בדבר. אני מתגעגעת הביתה, לאח שלי, לחמצן שלי שיזרום לי למוח ויתן לי עצות ורעיונות איך להתמודד עם הכל, שיהווה משענת כמו שרק הוא יודע, שאוכל להרגיש מוגנת, בטוחה, שאדע שבסוף הכל יהיה בסדר. אני מרגישה שאני קורסת בכל הזירות, תגידו תחום או היבט כלשהו בחיי העכשוויים ותגלו שהוא במשבר, הריצפה נשמטת ואני צריכה משהו להאחז בו, שיאסוף אותי ויטעין אותי באנרגיות, אמונה וכח, המון כח.

זה לא יקרה שבת הזו, שלחתי לאחי הודעה שבסוף לא אסע לצפון. הוא שלח הודעה בחזרה שניסה להתקשר ולא הצליח. הפלאפון שלי לא תקין, כרגיל. ניסיתי לחזור אליו וכעת הפלאפון שלו סגור, הוא בצבא, הוא לא תמיד זמין כשאני צריכה אותו, ואני צריכה אותו. סביר להניח שאם הייתי עומדת בכנרת בכל התקופה האחרונה, היא הייתה מתמלאת, עד הסוף, והמים היו הופכים מלוחים. אני בוכה כל יום, המון, שעות, בכל רגע, מכל דבר. חשבתי שזה יעבור, אני יודעת שזה יעבור, לא יודעת מתי, הלוואי שיגמר כבר. קשה לי בלי התמיכה של אחי, גם לו קשה להסתגל לכך שאני לא באחריותו הבלעדית. בתחילת הגיוס שלו לקרבי, היה נפקד המון, פשוט לוקח רגליו ובא הביתה לאחר כל שיחה בוכיה עימי. אחרי שסיים מסלול, הועבר מקרבי לתפקיד 'תומך', עדיין עם אותו הגדוד והחברים - יותר מידי נפקדויות, פעמיים עריקות, אינספור מעצרים... והוא לא מבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שהוא עושה ויתורים בשבילי. לפעמים זה שוטף אותי עצבות, גל של עצב זורם לי בגוף - ואז המחשבה שאולי אם לא הייתי אחותו הוא היה מצליח יותר, מצליח במיוחד להתחמק מסטיגמת "הפרובלמיסט" שרודפת אותו בגללי - ואז הוא משמח אותי, אומר לי שבלעדיי הוא לא היה מה שהוא היום, אלא סתם ילד ריקני ואינפנטיל שלא יודע להתנהג יאה לבחורות, וזה מנחם, באמת. הוא ממש גבר גבר, יפה, שרירי, שומר על תזונה וספורט, חונכנו לזה. מאחלת אותו לכל אחת, יודעת שמי שתהיה איתו - עולם ומלואו. אבל הוא לא ממהר, בוחן כל אחת, לוקח את הזמן ולומד להכיר לאט, לבסוף מחליט שהיא לא בשבילו. בטוחה שהחיפושים ישתלמו לבסוף, הוא מאוד יסודי.

כל זה, כל מה שאמרתי על אחי עד כה, מתגמד לעומת מה שהוא באמת, הוא כל כך הרבה יותר. המחשבה עליו גורמת לי לנשום עמוק ולפעור עיניים נוצצות. ובכל זאת, אמרתי לו שלא אגיע בשבת הקרובה. תכננו את השבת הזו כל השבוע, שאבא שלי יביא לי סופסוף את הפלאפון החדש שלי, שעומד באריזה ומחכה (לא כי אני מתפנקת בדור חדש של פלאפונים, פשוט שלי מאבד מחייו לפרקים). אחי סיפר שדאג להכין לי מתנה ליום הולדת, למרות שהוא בצבא, הוא גייס חברים, אמר שזה משהו שיעשה אותי מאושרת. אבא שלי רצה שנסע לאנשהו, נעשה משהו... אני יודעת שהוא ואח שלי תכננו, ובטח כל החברים מהקיבוץ יהיו, ככה זה לרוב, שבת בבית, ושבת יומולדת בפרט. אבל אמרתי לו שלא אגיע. כנראה שהסדר עדיפיות שלי מקולקל, בטוח. החלופה לשבת תהיה עלובה למדי, בדירת שותפים עמוסה המוני זרים, בקריוקי בקולי קולות וריחות וודקה, בחוסר פרטיות וחוסר שקט. זה רק מה שאני מתארת, האמת גרועה בהרבה, עולה על הכל. ולא כי אני לא אוהבת חברים ולא אוהבת "ישיבות", פשוט לא עם זרים, לא בקופסת סרדינים, לא כשהדבר היחיד שאני צריכה זה אהבה וחיבוקים מאנשים יקרים. והסיבה לכל זה, בוודאי לא תהיה מספקת, ככל הנראה שיכלה להידחות - אבל הבנתי את הדחיפות, יתכן שגם תהיה קצרצרה - אבל ברור לי הצורך. אז אחכה. לספטמבר. למשפחה. לאהבה.

"אין מידה בַּסיבּה, אז אין גבול לעצבות" [שייקספיר]