אני יודעת שהוא ויתר על הילדות שלו למעני. תמיד תהיתי אם כשאגדל הוא יפסיק לדאוג לי כל כך, או לפחות יסיר מעצמו חלק נכבד מהנטל. אני מרגישה שאני גדולה מספיק כדי לדאוג לעצמי, 27 זה גיל בוגר ומכובד להתחיל. ניסיתי, בכל ניסוח אפשרי שיכולתי להעלות על הדעת - לומר לו שעכשיו הוא יכול להפסיק לדאוג לי. הוא לא הבין על מה אני מדברת, לא הצליח לאחד את המילים שיצאו לי מהפה עם ההגיון שלו, לא יכול לוותר על התפקיד שמילא רוב חייו, להשגיח עלי. כשהייתי קטנה כעסתי עליו, חשבתי שאני שונאת אותו על התפקיד הזה. הולך אחריי לכל מקום, חברים שלו שנקרים בדרכי ישר מדווחים, כשהייתי רוצה לצאת עם חברות זה היה מותנה ברצון של אחי לצאת עם חבריו לאותו מקום בדיוק, והלבוש, והשעה, והחבר, ומה לא?! אבא שלי מינה את אחיי הקטנים לשומרי הראש שלי, וכל הילדות הם נאלצו לריב ולהתמודד עם גדולים מהם, במיוחד הקטן ביותר... מגונן מידי, דרוך בכל רגע, מוכן לקרב... ועדיין המשענת החזקה ביותר בחיי. אני לא מתחרטת על כך, אפילו מוקירה תודה, אוהבת ומעריכה. לא היו בנות רבות בתיכון שדיברו בצורה מנומסת כמוני, ששמרו על כבודן העצמי ובכל זאת כבשו לבבות, שידעו איפוק וגבולות מבלי לפגום בשובבות נערית-קסומה. דעתי כבר מיושבת בעניין - אם תהיה לי בת בכורה, אחיה הקטנים ימונו לתפקידים זהים לאלו של אחיי.
לו זה נראה כל כך טריוויאלי, לי זה נראה כמו הקרבה עצומה ואצילית שמלווה באהבה אינסופית, כזו ששום דבר בעולם לא יערער, שאינה תלויה בדבר. אני מתגעגעת הביתה, לאח שלי, לחמצן שלי שיזרום לי למוח ויתן לי עצות ורעיונות איך להתמודד עם הכל, שיהווה משענת כמו שרק הוא יודע, שאוכל להרגיש מוגנת, בטוחה, שאדע שבסוף הכל יהיה בסדר. אני מרגישה שאני קורסת בכל הזירות, תגידו תחום או היבט כלשהו בחיי העכשוויים ותגלו שהוא במשבר, הריצפה נשמטת ואני צריכה משהו להאחז בו, שיאסוף אותי ויטעין אותי באנרגיות, אמונה וכח, המון כח.
זה לא יקרה שבת הזו, שלחתי לאחי הודעה שבסוף לא אסע לצפון. הוא שלח הודעה בחזרה שניסה להתקשר ולא הצליח. הפלאפון שלי לא תקין, כרגיל. ניסיתי לחזור אליו וכעת הפלאפון שלו סגור, הוא בצבא, הוא לא תמיד זמין כשאני צריכה אותו, ואני צריכה אותו. סביר להניח שאם הייתי עומדת בכנרת בכל התקופה האחרונה, היא הייתה מתמלאת, עד הסוף, והמים היו הופכים מלוחים. אני בוכה כל יום, המון, שעות, בכל רגע, מכל דבר. חשבתי שזה יעבור, אני יודעת שזה יעבור, לא יודעת מתי, הלוואי שיגמר כבר. קשה לי בלי התמיכה של אחי, גם לו קשה להסתגל לכך שאני לא באחריותו הבלעדית. בתחילת הגיוס שלו לקרבי, היה נפקד המון, פשוט לוקח רגליו ובא הביתה לאחר כל שיחה בוכיה עימי. אחרי שסיים מסלול, הועבר מקרבי לתפקיד 'תומך', עדיין עם אותו הגדוד והחברים - יותר מידי נפקדויות, פעמיים עריקות, אינספור מעצרים... והוא לא מבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שהוא עושה ויתורים בשבילי. לפעמים זה שוטף אותי עצבות, גל של עצב זורם לי בגוף - ואז המחשבה שאולי אם לא הייתי אחותו הוא היה מצליח יותר, מצליח במיוחד להתחמק מסטיגמת "הפרובלמיסט" שרודפת אותו בגללי - ואז הוא משמח אותי, אומר לי שבלעדיי הוא לא היה מה שהוא היום, אלא סתם ילד ריקני ואינפנטיל שלא יודע להתנהג יאה לבחורות, וזה מנחם, באמת. הוא ממש גבר גבר, יפה, שרירי, שומר על תזונה וספורט, חונכנו לזה. מאחלת אותו לכל אחת, יודעת שמי שתהיה איתו - עולם ומלואו. אבל הוא לא ממהר, בוחן כל אחת, לוקח את הזמן ולומד להכיר לאט, לבסוף מחליט שהיא לא בשבילו. בטוחה שהחיפושים ישתלמו לבסוף, הוא מאוד יסודי.
כל זה, כל מה שאמרתי על אחי עד כה, מתגמד לעומת מה שהוא באמת, הוא כל כך הרבה יותר. המחשבה עליו גורמת לי לנשום עמוק ולפעור עיניים נוצצות. ובכל זאת, אמרתי לו שלא אגיע בשבת הקרובה. תכננו את השבת הזו כל השבוע, שאבא שלי יביא לי סופסוף את הפלאפון החדש שלי, שעומד באריזה ומחכה (לא כי אני מתפנקת בדור חדש של פלאפונים, פשוט שלי מאבד מחייו לפרקים). אחי סיפר שדאג להכין לי מתנה ליום הולדת, למרות שהוא בצבא, הוא גייס חברים, אמר שזה משהו שיעשה אותי מאושרת. אבא שלי רצה שנסע לאנשהו, נעשה משהו... אני יודעת שהוא ואח שלי תכננו, ובטח כל החברים מהקיבוץ יהיו, ככה זה לרוב, שבת בבית, ושבת יומולדת בפרט. אבל אמרתי לו שלא אגיע. כנראה שהסדר עדיפיות שלי מקולקל, בטוח. החלופה לשבת תהיה עלובה למדי, בדירת שותפים עמוסה המוני זרים, בקריוקי בקולי קולות וריחות וודקה, בחוסר פרטיות וחוסר שקט. זה רק מה שאני מתארת, האמת גרועה בהרבה, עולה על הכל. ולא כי אני לא אוהבת חברים ולא אוהבת "ישיבות", פשוט לא עם זרים, לא בקופסת סרדינים, לא כשהדבר היחיד שאני צריכה זה אהבה וחיבוקים מאנשים יקרים. והסיבה לכל זה, בוודאי לא תהיה מספקת, ככל הנראה שיכלה להידחות - אבל הבנתי את הדחיפות, יתכן שגם תהיה קצרצרה - אבל ברור לי הצורך. אז אחכה. לספטמבר. למשפחה. לאהבה.
"אין מידה בַּסיבּה, אז אין גבול לעצבות" [שייקספיר]