הייתי תמימה, לא ידעתי בנים, רק משיכה לא מוסברת וחיוכים. לא האמנתי שהילד היפה הזה, שהיה מגיע לקיבוץ עם אבא שלו שעבד ברפת, ישלח לי נשיקות באויר. בכיתה ט' הוא הגיע בשבועות, ספורטאי, שרירי ידיים שבלטו תמיד מחולצות הטריקו שלבש, מלוות בכפתיים רחבות וחזה חזק, לבוש טוב ומריח מעולה, אני זוכרת היטב את הריח שהיה לו כשעמד קרוב אלי בפעם הראשונה, את דפיקות הלב שלי שגרמו לעולם להדהד עם כל פעימה ואת הלחיים הסמוקות עד אין סוף. הוא היה גדול ממני, מקיבוץ אחר, מעמק אחר בצפון, כל הבנות הסתכלו עליו כשהיה מגיע, ואצלינו בקיבוץ היו הרבה בנות יפות. הייתי בתנועה, חולצה כחולה עם שרוך לבן, הוא בא עם ג'ינס ארוך וחולצת טי-שירט תכולה, ועיניו החומות בצורה נמרית נעצו בי, לא ידעתי מה הוא מנסה למדוד בי במבט הזה. הוא חייך, עם שפתיים יפות, אני כתגובה ניסיתי לפענח את המסרים שהוא משדר לי בכל גופו, לא יודעת שיהפוך להיות חלק מחיי לשנים הבאות, שילווה אותי עד סוף הצבא, עד סוף החיים. שנה לאחר מכן עברתי לפנימייה לא רחוק ממנו, לו כבר היתה דירה משלו בקיבוץ בו גר, דירת חדר קטנה וישנה. הוא עמד לידי, היה גבוה ממני, חשתי את הנשימות שלו בפניי, מלטפות אותי. כבר בפעם ההיא התנשקנו, נשיקה אמיתית ראשונה, הכל כל כך התחבר אחד לשני, רך כל כך, מתוק כל כך, הכי אמיתי שיכול להיות, מרגש, ממכר.
הוא היה השומר שלי, ליווה אותי לאורך כל ההתבגרות שלי, שמר עלי מכל משמר, גם מעצמי. אני קצת ביישנית מטבעי, לפחות בהתחלה, ואז הייתי מאוד מאוד ביישנית, במיוחד עם בנים. זה לא היה חוסר ביטחון, הייתי כובשת, היה לי ביטחון, הייתי מדריכה של קבוצת בנים שאף מדריך לא הסכים להתמודד איתם, ואני הצלחתי, אבל איתו זה היה שונה. למרות ששמר על תדמית של נער קשוח, בוגר, עם מוסר עבודה גבוה, בלגניסט שמסרב ללמוד ונכנע להשטות הפריבילגית של גיל הבגרות... הוא היה כותב לי שירים, כאלו שהיו ממיסים אותי, והלכתי והתאהבתי בו יותר ויותר מרגע לרגע.
ביום הולדת שבע-עשרה הוא ארגן לי מסיבת הפתעה עם כל החברים שלו, שכבר הפכו למשפחה השנייה שלי. היינו כולם בדירה שלו, צחקנו, שרנו, דיברנו... כשכולם התפזרו ונשארנו אנחנו הוא אמר שיש לו עוד הפתעה אחת. הוא הרכיב אותי באופניים שלו, וחיבקתי אותו חזק, היה כבר לילה והיה חם, הרוח הקרירה השכיחה מעט את עומס החום ששרר בקיץ, כמו שרק בעמק הירדן יכול להיות. הוא עצר בכניסה לבריכה שבקצה הקיבוץ. היא הייתה נעולה, הוא עזר לי לטפס מעל לגדר, וניתר אחריי בקלות לצד השני. הוציא שני ארטיקים ממקרר הגלידות. אני שהייתי עם מכנס קצרצר הורדתי את הכפכפים וישבתי על שפת הבריכה כשרגליי במים, והוא אחריי, מוריד נעלים וגרבים, הוריד את הג'ינס, ישב לידי בבוקסר עם הרגליים במים. ככה אכלנו את הגלידות, בבריכה מול נוף מרהיב, כזה שעוצר את הנשימה ומהפנט, כל עמק הירדן נפרש תחתינו, הרגשתי על גג העולם, הבריכה הכי גבוהה ביקום חשבתי לעצמי. הירח היה מלא, כאילו תיזמן עצמו לכבודנו, והכוכבים שנצצו מתמיד השתקפו במים ונעו בקצב הרגליים במים. הוא הוריד את החולצה, את הבוקסר, וקפץ "ראש" למים, ערום כולו, כששרירי כתפיו המבריקים מבצבצים מחוץ למים. הוא נעמד במים תחתיי ואמר לי להצטרף. נהייתי רצינית, מתוחה, נרגשת, מובכת, מרחפת, חולמנית - כל אלו בעת ובעונה אחת. פשטתי את מכנסיי, הורדתי את החולצה, נשארתי בחוטיני תחרה סגול, וחזיית נערות תואמת. חזרתי לשבת על שפת הבריכה כשהוא במים לרגליי. הוא משך אותי אליו, הרגשתי איך הגוף שלי מחסיר פעימה למגע הפתאומי עם קור המים שסתר את האויר החם שזרם מעלינו. שחינו יחד, התנשקנו, נגענו, שלב אחרי שלב עשינו דברים שכבר ידענו, הכל חוץ מלוותר על בתוליי. שחינו שעות רבות, אהבנו והתגרנו אחד בשניה במים.
כשהמים נהיו קרים, בצורה כזו שכבר הפסקנו להתרגל אליהם יצאנו מהבריכה, התלבשנו ונסענו באופניים חזרה לדירונת שלו. הוא פתח את המים החמים במקלחת, אמר לי להתפשט, שיתלה לנו את הבגדים במרפסת. עקבתי אחר הוראותיו ונכנסתי למקלחת למים הרותחים שמילאו את המקלחת באדים רומנטיים שמזמנים את הרגע ושומרים על מיסתורין. הרגשתי איך הוא מתחבר לנשמתי, לגופי, הופך לחלק בלתי נפרד ממני, איך אנחנו נהיים לאחד, שלם. האהבה שלנו מלאה את החלל עד שלא נשאר מקום פרט לשנינו. העיניים של שנינו זרחו באור בוהק. אלמלא הדם שהחל לנזול על רגלי, על הריצפה, כל הדרך לביוב, היינו עושים התעלסויות נוספות ונלהבות, אבל הייתי מבוהלת, וחשתי סחרחורת מתגברת. הוא סיבן אותי, ניגב אותי, השכיב אותי במיטה, חיבק אותי וכיסה את שנינו. כך הפכנו מזוג נערים נלהב ומאוהב, לזוג בוגר חושק ועדיין מאוהב. לא הרגשתי ככה מאז שהתבגרתי. אלה לא דברים שקורים פעם שנייה בחיים, אני יודעת שלא, לא בעוצמה כזו. פעם ראשונה. אהבת ילדות.
"ובדבר האהבה,
ירדים קול האלים את השמיים" (וויליאם שייקספיר)