קמתי בבוקר, עייפה הרבה יותר משהייתי לפני שהלכתי לישון. חמש שעות קודם לכן הייתי מרוסקת, קיוויתי לתפוס שינה טובה, הייתי ממש זקוקה לה, אבל זה לא הסתדר. עצמתי את עיני וניסיתי להרדם, ואז חזרו המחשבות על היום הזה שטלטלו אותי, על כמה חיכיתי שהיום הזה יגמר ואהיה בבית, על מה שהיה אחרי שהגעתי הביתה - לא מה שציפיתי. בכיתי מלא, מהעייפות, מהתשישות הפיזית שהותירה אותי בלי כוחות, כל כך חלשה עד שהפלאפון היה לי כבד כל כך, והכי הרבה מההתרוקנות הנפשית שסחטה את כולי, במיוחד ברגעים שלפני השינה, קשה לי. בכיתי ולא הצלחתי להפסיק, עד השעות הקטנות, עד שהבכי הכריע אותי, נרדמתי עם הדמעות, ככה באמצע שהן עדיין יורדות.
בבוקר זה התחיל עם הנודניק, השעון המעיק של הפלאפון, כל חמש דקות, מטריף לי את השינה ומביא אותי להתעוררות, לא מהסוג הטוב, התעוררות של עיניים אדומות מהבכי שלפני השינה, או מעייפות שלא הספיקה לחלוף. ואז צלצל הפלאפון, עניתי.
"עוד מעט יום-הולדת" הוא אמר. אחד מהחברים, קרוב אבל לא הכי. השבתי בשאלה, שאלתי אותו מה נשמע (שאלה כתשובה זו דרך התחמקות יעילה).
"זה יוצא ביום שני, את לומדת לא?" הוא המשיך, התעלם מהשאלה שלי, כבר מכיר אותי ואת הטריקים שלי. עניתי לו שאני לומדת כל היום, 13 שעות (בלי הגזמה).
"סופ"ש לפני או אחרי, מה בא לך?" שאל כמגשש. עניתי לו שיבחר מה שנוח לו, זו התשובה הרגילה שלי לשאלות מהסוג הזה (לאן תרצי ללכת? לאן שתבחר. מה תרצי לאכול? מה שבא לך...) ככה אני, מעדיפה שההחלטות הקטנות ישארו בידים של אחרים, שיקבעו בשבילי מה טוב לי - לא כי אני לא יודעת, אני פשוט שומרת לעצמי את הזכות לעמוד על שלי בדברים קריטיים, על כל השוליים אני מוותרת, בסופו של דבר הם יבחרו בהתחשבות ויחשבו עלי בבחירה. ככה זה כשאתה מוותר ונותן למישהו להחליט בשבילך, הוא יחליט לפי מה שהוא חושב שאתה רוצה ומה נראה לו שיעשה לך טוב, ככה המנגנון עובד. והכי חשוב - כשאעמוד על שלי, יסכימו איתי, הרי ויתרתי כל כך הרבה, איך לא.
הוספתי לדבר, אמרתי לו שגם ביום שישי אני לומדת, לא יודעת אם אספיק לחזור הביתה, ובכלל תכף מתחילה תקופת מבחנים, בא לי ללמוד בשבתות, ילדה עסוקה.
"מה את רוצה שנעשה לכבודך? יש לך רעיון?", והתשובה הרגילה חזרה על עצמה, תחליטו בעצמכם. לא לוקחת החלטות.
האמת היא שלא רוצה לחגוג השנה את היום-הולדת, לא מעכלת שמסתיימים עשרים ושישה קיצים.
אני מרגישה קטנה, ילדה, אף פעם לא הרגשתי אישה. אני הכי קטנה בחבורה. איך כולם קוראים לי? הרוב 'תינוקי', אחר כך 'פינוקי', חלק 'ילדונת' וממש מעט חברים קוראים לי 'בייבי'. הם לא תיאמו בינהם את השמות מעולם, איכשהו כולם מגיעים לשמות האלו, גם חדשים שבקושי מכירים אותי יגיעו במהירות לאותם שמות בדיוק. ילדה אחת עם שני אחים, בכורה, אבל מאז ומתמיד הרגשתי שהם האחים הגדולים ואני בת הזקונים. אולי זה בגלל שאבא שלי לימד אותם להרביץ למי שמציק לי, אולי זה בגלל שמאז שהם הגיעו לחטיבה הם יותר גבוהים ממני, אולי כי הם תמיד שומרים עלי, אולי כי תמיד כשאני הולכת איתם חושבים שאני חברה שלהם... יש הרבה אולי אבל שום דבר וודאי. אבא שלי, עדיין מתייחס אלי כמו ילדה, חושב שאני עדיין בבית הספר, מתעניין מה אכלתי, איך בלימודים, אם אני צריכה כסף, אם עשיתי שיעורי בית. לפני שבוע, הוא שטף כלים כשאמרתי לו שאני עוד מעט בת עשרים ושבע, הוא עצר והפסיק לשטוף, המים המשיכו לזלוג והיה שקט - הוא בהה בי, ניסה להסתכל עליי ולהבין איך עברו השנים מאז שנולדתי, ואיך אני, שנראית קטנה מגילי, שלרוב מנחשים תחילת שנות העשרים או צבא (ועם הבגדים הנכונים היו שהימרו על תיכון), פתאום נושקת לסוף שנות העשרים של חיי, הוא לא האמין, אמר משהו, לא זוכרת מה. אבא מפנק ואני אוהבת להתפנק, יעשה בשבילי המון, יהפוך עולמות ויעשה מאמצי-על עבור כל בקשה שלי. עם האחים שלי הוא לא ככה, איתם הוא קשה. אני הנסיכה בבית, ילדה אחת עם שלושה בנים, אבא ושני אחים, מה כבר יכל להיות אחרת?!
"היגיון של אגדה, היא מרגישה כמו ילדה קטנה
בשדה גדול של הבנה, טהורה". [בית הבובות, סיגפו]
