היום שלי התחיל מוקדם, מעט אחרי זריחת השמש, אחרי לילה של לימודים ארוכים שלא השתלמו ולא הניבו תוצאות. כבר לא הרגשתי דבר, כלפי אף אחד, רק כלפי עצמי.
אני אף פעם לא צועקת, לא מקללת, לא שונאת, גם כשאני כועסת, בעיקר כשאני כועסת. אבל זה לא אומר שאני לא נפגעת בדיוק כמו אחרים, זה גם לא אומר שאין אנשים שאני לא אוהבת. כעסתי ונפגעתי, מאוד נפגעתי, אבל גם לא הפסקתי להרגיש. העובדה שכעסתי ונפגעתי לא אומרת ששנאתי, אבל הצד השני שונה, כשהוא כועס הוא שונא ומאיים, אז החלטתי לא לאהוב. כשאני אומרת משהו, אני עושה אותו, כל עוד זה תלוי בי, מתכוונת לכל מילה, מעומקי הלב. אם גם הוא התכוון למילים שלו אז מזל שלא התחלנו כלום, אפילו לא התחלנו להכיר. החלטתי להתנתק מהכל ולהתמקד רק בלימודים, להניח לכל מה שמסביבי, גם לאנשים, לפתח משהו מיוחד כזה וכמעט בלתי אפשרי שנקרא 'אדישות', רק לתקופה הקרובה, רק כדי לסיים את הלימודים בהצלחה.
הנסיעה ללימודים של יום ראשון ארוכה במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהשבת הזו היתה רחוקה מלהוות מנוחה. ריצדתי בין רכבת, לאוטובוס, ואוטובוס נוסף, ועוד אחד ועוד... לא מבחינה כלל בהחלפות התחבורה, מתיישבת מאחור, מוצאת פינה שקטה, מניחה את תיק הלימודים הכבד לידי, שלא ישבו. התכתבתי בפלאפון בזמן שמחצית מהארץ חולפת בחלון לצידי, אני לא מסתכלת, לא שמה לב איך הנוף העירוני של המרכז מתחלף לנוף של שדות ירוקים-צהובים המאפיינים את הצפון, שקועה בהתכתבות שהורידה לי שוב את האנרגיות. טיפלתי בכמה דברים פרוצדורליים והנחתי לזה, לתמיד. מעכשיו 'אדישות' ו'לימודים', זהו, יש מטרה.
איחרתי לשיעור הראשון, הברזתי מהשני. פיניתי לי קצת זמן, להתאפס על עצמי, לברר מכאן לאן... בחרתי ספר באינטרנט, ספר ילדות שפתאום קפץ לזכרוני. לא זכרתי על מה הוא, אולי מעולם לא הבנתי, זה ספר שזכור לי מהגן והיסודי, זוכרת תמונות צבעוניות, קסומות ומהפנטות, רק הזיכרון הוסיף לי צבעים, היום התחיל להפוך מאפור קודר לגוונים בהירים, לשמש חמה. הקריאה בו הפיחה בי חיים, שינתה לי את המחשבה ואת גורל היום הארוך הזה, בטוחה שגם את גורל השבוע הקרוב. כל מילה כאילו נכתבה עלי ובשבילי. קלטתי את הספר, קראתי אותו פעמיים, ברצף. לא יודעת אם בחרתי בו באופן בלתי מודע, או שיד מכוונת דאגה שאגיע אליו. תמיד הרגשתי שיש לי מעין 'השגחה עליונה', לאחרונה חיכיתי לה קצת יותר מידי, והנה היא הגיעה, בצורת ספר ילדים.
החלטתי לצטט לכם:
"עם רגלים בנעלים, עם שכל בראש - תמצא את הדרך שלך אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן - ואתה הוא זה שיחליט לאן.
תסתכל ברחובות, מלפנים מאחור - יש רחוב שתחליט: 'לא כדאי לבחור'.
עם רגלים טובות, ועם שכל לחשוב - תזהר לא ללכת לרחוב קצת לא טוב.
אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב - תעזוב את העיר ותצא למרחב.
אל שטח פתוח, שם קורים הדברים, שתדע לך - למטיילים עם רגליים וראש כמו שלך.
כשיקרה הדבר, אל תפחד, אל תזיע - תמשיך ותלך ותראה שתגיע.
תמריא לגבהים, בנופים רחוקים - עם המעופפים מרקיעי השחקים.
אתה לא תשאר אחרון בשורה - תעבור את כולם בטיסה מהירה.
לאן שתעוף, תעוף טוב יותר - תגיע ראשון, תגיע מהר.
חוץ מ... אם אתה לא... לפעמים אתה לא!
מצטער לספר, האמת היא פשוטה - נתקלים, נכשלים, לפעמים גם אתה.
תתקל במקל קוצני במיוחד - הקבוצה תתקדם, תישאר שם לבד.
תקפוץ מן הקוץ, קצת יכאב לא נורא - קרוב לוודאי שתהיה בצרה.
כשאתה בצרה, לא נעים בכלל - לצאת מצרה לא כל כך קל.
לבד, אם תאהב זאת, או לא תאהב - לבד זה המצב שתהיה בו זמן רב.
שתהיה לבד, יש סיכוי לא רע - שתראה דברים מפחידים נורא.
יש כאלה, בדרך בין שם ובין הלאה - שיפחידו אותך להמשיך למעלה.
אך אתה תמשיך גם אם יש סערה - ותמשיך אם אורב האויב הנורא,
ותמשיך גם אם קרוע-קרע צועק ותמשיך...
תגיע רחוק, ותמשיך ותצעד - עם כל בעיה תתמודד מיד.
לפעמים תסתבך, לפעמים יש צרות - תסתבך בין המון ציפורים מוזרות.
תתקדם בזהירות, בתבונה, זה לא קל - החיים הם חכמה של שיווי ומשקל.
רק תזכור להיות זריז ואמין - ואסור שתחליף רגל שמאל בימין.
תצליח? נכון?
תצליח! נכון!
(תשעים ותשעה אחוז ביטחון)".
אז עם רגלים בנעליים ושכל בראש התחלתי את היום שלי מחדש, מחליטה מה המטרה הקרובה ומתמקדת רק בה. מרחיקה ממני אנשים שדואגים להוריד אותי, משאירה לידי רק את מי שיודע להרים ולעודד, מבינה שהגיע הזמן להיות קצת לבד, מילה שאני לא מכירה, הרגשה זרה, אבל לראשונה מרגישה נכונה. לא שוב להכנס מיד לקשר חדש וארוך, לדאוג לעצמי, אפילו אם קשה. כבר הספקתי היום למעוד, לפגוש ב"רחובות לא טובים", להכיר אפילו כמה אנשים רעים, אבל שמה את זה בצד, הכל מאחוריי, מתמקדת בחברים שתמיד לידי ותומכים. בטוחה שמכאן יהיה רק טוב, אפשר רק לעלות. יושבת על מדרגות בטון בצבע ירוק, נושמת את אויר הצפון, מולי הכנרת למרגלות הרי הגולן מצד ימין וחופי טבריה מצד שמאל, מזל שאני לומדת במקום הכי יפה בארץ, נזכרת כמה אהבה יש לי לצפון, לנופים, למקומות יפים. נזכרת שמזמן לא עשיתי טיול בארץ. חוזרת לעצמי, תכף מתחיל עוד שיעור, הזמן חלף לי מהר מידי, אבל קצוב ומדוייק, קיבלתי את המסר. כמה נשימות עמוקות, כמה החלטות נחושות, מתחילה מחדש, בחיוך פנימי. יוצאת למרחב חדש. ממריאה לגבהים. אחרי הכל, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - ככה זה כשאוהבים". [ד"ר סוס]…
