מי היה מאמין שאתמול עוד חלמתי על דברים שנעשה ביחד, איבדתי שינה בגלל המחשבות האלו, הייתי קשה ועצובה, גם הבוקר. היום אני במקום כל כך שונה, יודעת שהוא לא טוב לי ושלמה עם זה לגמרי. המחשבה עליו בעבר הייתה מעוררת בי געגועים, כרגע זה 'אדישות'. מצליח לי. למדתי הרבה מהיום, גיליתי שכאשר "רבים" אנשים מתגלים. מפריע לי שאנשים לא יודעים לריב, סתם מעליבים ומדברים לא יפה, לא מתחברת לזה, אי היכולת לשלוט בלשון בעת רוגז מוריד לי לגמרי מבחור, ב"ריב" אני יודעת אם הוא בשבילי או לא, והוא לא. זה לא מתוך חוסר ברירה, זה מבחירה, וזה מה שמשנה הכל לטובה. האמת שאני לא רבה, שלושה מערכות יחסים ארוכות, שהקצרה בהם הייתה שלוש וחצי שנים סידרו לי את עניין הריבים, לא רבים, מדברים על חילוקי הדעות, כועסים ואוהבים עד אינסוף. במחשבה לאחור, ברור לי שזה היה חייב להגמר כמו שזה נגמר. אבל הבעיה במחשבות לאחור, הינה שזה רומז לפיגור בתפיסת מציאות. לסיים ככה, בלי מילה, בלי מחווה, בלי מבט, בלי הסבר, בלי יחס יפה הקטן שבקטנים, כאשר כל אחד טוען לשלו ולשל האחר, מחליט מה הצד שלו ומה הצד האחר היה צריך לעשות ואיך להגיב, חושב שרק במשקפיים שלו נגלית האמת ושהיא משקפת לו גם את האמת של הצד השני, כמה טעות לחשוב כך... ברגע הבא כאשר חושבים לאחור, מאבדים את המציאות והווה, מפספסים את השנייה הזו. הרבה דברים גיליתי, ואני שמחה על כך, מוצאת הגיון מטורף בהתנהגויות המוזרות שלא היו מקובלות עלי לפני כן, הגיון מטורף ונהדר.
לא זכיתי להיות לבד, הלבד הכי ארוך שלי היה תקופה של כמעט חודש בין חבר אחד לשני. גיליתי שהלבד הזה לא חייב להחליש אותי, הוא יכול לחזק אותי, לתת לי לגלות עם עצמי מה אני רוצה. אני יודעת מה אני צריכה, אבל לא יודעת מה אני רוצה, תמיד היה מישהו שהביא לי כל מה שאני רוצה והיה כל מה שאני צריכה, זה הזמן שלי עם עצמי. קצת לנוח מהניסיונות של אחרים לקרוא אותי, להבין ולפענח את המילים, התנועות והתגובות - פשוט לעבור לחופש בחירה אישי מוחלט, לגלות את עצמי בעצמי.
היום הזה עושה לי טוב, עשיתי הרבה דברים שאני לא רגילה, אמרתי "לא" ועמדתי על כך, נשארתי בעמדה שלי, התעודדתי, מרגישה מחוזקת. הפסדתי שלושה שיעורים, אף אחד לא יאמין שהפסדתי שלושה שיעורים ועוד בלי מצפון, בלי רגשות אשם, בלי לחץ שאצטרך להשלים, בלי דמעות - יודעת שאעמוד בקצב. תקופת מבחנים עוד שבועיים והפסדתי שיעורים - מרגישה עם זה כל כך טוב, מרגישה חייה.
הגעתי מוקדם היום! ביום ראשון לפני 23:00 בבית - מי היה מאמין! אפילו ישבתי קצת בחוץ לנשום אויר לראות "כוכבים". גיליתי שבמרכז אין כוכבים, לא ניתן לראות מיליוני כוכבים נוצצים, זה משהו שצריך בשבילו שטח פתוח וחושך מוחלט. עם כל הבניינים ופנסי הרחוב, מעט הכוכבים שניתן לראות, נראים כבויים למדי. היינו שוכבים על הדשא הגדול בקיבוץ, בלילה, על הגב, מיליוני כוכבים נוצצים בצורה מושלמת מחייכים אלינו חיוכים קוסמיים, משתקפים לנו באישונים בזוהר בוהק במיוחד... עד היום המחשבה הזו מחזירה לי חיוך קטן שלא ניתן למחוק בקלות, ואני לא היחידה - וואו כמה שאני מאוהבת בצפון, כמה יחסר לי. אחרי תקופת המבחנים אמצא את עצמי במרכז, כל יום.
אני חושבת על האנשים שחיו כל חייהם במרכז, חווים חיים שלמים ויודעים כל כך מעט. לא מזלזלת, גם אני יודעת מעט מאוד על העיר הגדולה, באמת שאני מרגישה פה אבודה לגמרי. אבל בקיבוץ, במרחבים של דשא ירוק וטרי, שבבוקר מתמלא ריח טל, בצמחיה המגוונת, בנופים של ההרים מסביב לעמק, בחיוכים של כולם כל יום, פשוט כי מכירים והמבטים נפגשים. אין כמעט בניינים, הכל בתי קרקע, שלא יסתירו את השמים והנוף, שלא יפריעו לזרימת הרוח, השמים נושמים לרווחה, הרוח מלטפת, טהורה, לא מזוהמת ממכוניות, ממכר. החיים בקצב אחר, לא במרדף, לא ממהרים, תחושה של רוגע ושלווה, כאלו שלא הצלחתי למצוא במרכז.
אני רואה גם את החופש של העיר הגדולה, של המוני האפשרויות הנפרשות בפני כל אחד... איך בשבילכם כל אחד יכול להיות הכל, איך כל אחד עושה מה שבא לו. פה אני כושלת, אכפת לי מה חושבים עלי, אני לא אעשה כל דבר. אצלנו כולם מכירים את כולם, כולם יודעים הכל ומבקרים הכל, זה החסרון. שמחליטים בשבילך, מהיום שאתה נולד מחליטים מי אתה ועם זה תגדל, קשה להשתנות ולשנות.
אבל עיר גדולה או קיבוץ קטן זה לא משנה. הקיץ הגיע לכל מקום, הימים התחילו להתארך, שעות השמש התרבו והותירו את הים חמים גם בלילות... אני וחברה שלי הולכות היום לשחיית לילה, מאז שהתחילה שנת הלימודים הנוכחית לא עשיתי שחיית לילה. לא אכפת לי שמחר לימודים בשעה מוקדמת, לא אכפת לי שאאחר, אולי אפילו אשים שעון לשעה מאוחרת, מרגישה שמגיע לי, בא לי, האור חוזר לחיים. הגיע הזמן. לילה ארוך וקסום עוד לפניי, מחכה שהיא תחזור כבר מהעבודה. בגד ים. רוח חמימה. מים קרים.
אז לילה טוב לתושבי העיר הגדולה, בטוחה שגם פה אמצא את כל מה שאצטרך בסוף, ושמישהו כאן יגרום לי להרגיש בבית.
"שלום נעורים - להתראות אהבה" (משינה)