נרדמתי מאוחר מאוד, ים מעייף, במיוחד בלילה, בשעות בהן אני רגילה לחלום. אמש כיוונתי את השעון המעורר לשעה מאוחרת, זה לא הפריע לגוף שלי להעיר אותי לקראת השעה שש, שעון פיזי מטוכנת היטב. בחוץ האור הלך והתגבר עם כל דקה שחלפה. רכסי הבניינים הגבוהים נשקפו מהחלון, ציוצי ציפורים נעלמו בין רחשי המכוניות ברחוב הראשי. בבוקר הזה הקולות של המכוניות בכביש כבר לא הפריעו לי, אפילו היה בהם משהו מרגיע.
מקלחת חמה מעירה אותי בכיף ועוטפת ריח של סבון וניקיון. מכינה לי תה ירוק (מים חמים, פרוסת לימון, הרבה נענע, בלי סוכר בלי תיון). מרגישה שניקיתי את הגוף והנשמה. טקס הקרמים הקבוע, נמסים למגע גופי ונספגים קלות כלא היו, רק ריחם החלוש ועורי החלק מעידים שהיו, לובשת בגדים קצת חמים - במחשבה על הקיפאון בכיתות. לוקחת תיק. ללימודים. לתחנת האוטובוס.
חולפת על פני חנות 'כלי זמר', החנות הכי ארוכה בארץ, אני הולכת והיא מלווה אותי, לצידי. הפסנתר שם מכושף, הזדמן לי להביט בו במשך דקות ארוכות. תמיד חלמתי לנגן בפסנתר, יום אחד יהיה לי כזה. יום אחד אחרי שאלמד לדבר צרפתית, אחרי שאעשה תואר שני במשפטים, אחרי שאלמד מדריכת כושר בוינגייט, אחרי שאלמד גם הוראה... יהיה לי זמן ללמוד לנגן בפסנתר, והוא יהיה שלי. הרבה דברים מעניינים אותי, אלמד את כולם, זה לא שאפתני מידי, יש לי עד 120, ואני עדיין בשליש הראשון. החנות נגמרה, מעניין מה ארגיש בפעם הבאה שאחלוף על ידה.
מדהים אותי כמה 'באדולינה' צדקה: "מי שלא מאמין בצרות - הצרות מאבדות בו עניין". ממש ככה.
מזג האויר נעים, אנשים ממהרים. אישה מבוגרת מאוד, נראתה מתקרבת, אוחזת בידית המחוברת לסל גדול מבד הנשען על גלגלים. האוטובוס שלה הגיע, היא החלה ממהרת, מנסה לרוץ עם המטלטלין, נראה שהם מאיטים אותה. הלכתי לקראתה, ועזרתי לה, אלוהים ישמור כמה כבד היה הסל הזה עבורי, לא מאמינה שהיא סוחבת את זה, לא הוגן. היא הודתה לי, ונעלמה מאחורי דלתות האוטובוס הנסגרות. רשמתי מעשה טוב אחד לבוקר הזה, מכסת הקארמה הטובה שלי מתחילה להתמלא.
האוטובוס שלי הגיע מייד לאחר מכן, צפוף ודחוס (בצפון זה לא היה קורה, ככל שמתרחקים יותר צפונה, כך האוטובוסים מדלדלים באנשים). עליתי. להוציא את הארנק מהתיק תוך-כדי הנסיעה המטלטלת של הנהג היווה אתגר עבורי, ברקסים חדים, עצירות פתאומיות, שכח שהוא מסיע אנשים, שלרובם אין מקומות ישיבה, שהרבה מהם מבוגרים ממני. עמדתי, ככה בפתח ליד הנהג, לא היה לאן להתקדם. הנהג עצר בעוד תחנה, גל של אנשים ממהרים נוספים נדחק פנימה, מסתבר שאפשר להידחס עוד, התקדמתי למעבר. ריח זיעה וגלי חום של אנשים העבירו בי בחילה וגועל, העמוד שאחזתי בו עתה, היה לח ודביק ממי שאחז בו לפניי, מישהו שישב לרגליי השתעל, יכולתי לדמיין גל של חיידקת עושה דרכו אליי וממלא את האוטובוס, הרמתי ראשי בציפייה לחמצן, ראיתי חייל מביט אלי, שאלתי אם הוא יכול להגיע לחלון, לפתוח אותו, הודתי לו. [גם הקארמה שלו החלה להתמלא, ככה זה עובד, אתה עושה משהו טוב למישהו ודברים טובים יקרו לך]. לא הרגשתי זרימת אויר, לא הבחנתי בחמצן, אבל ראיתי שהחלון פתוח, ידעתי שתחלופת הנשימות ההמונית מתחלפת כעת באבק הכביש, נרגעתי מעט. הקו הזה עוד יעשה ממני קלסטרופובית. בתנאי סרדינים הנסיעה נראית ארוכה מהרגיל, מתפללת שתיגמר. בכל תחנה מעט אנשים נשפכים החוצה, וגל ממהרים חדש נדחף וממלא עוד יותר, בטוחה בכל פעם שאי אפשר להצטופף יותר מהמצב הקיים, ומגלה שטעיתי. מחשבות על הפסנתר ממשיכות לאפוף אותי, פעם היה לאבא שלי פסנתר, כשהייתי קטנה, הוא לימד אותי לנגן את 'יונתן הקטן', עד היום אני יודעת לנגן את זה, רק את זה. הפסנתר הזה קסום. נגמר. ההגעה לאוניברסיטה הייתה מוקד שמחה, רגע קטן של אושר, ירדתי, נשמתי, בחיי ששמחתי להגיע ללימודים. והגעתי בזמן.
אז מה יהיה היום? חולמת על פסנתרים, מגלה שיש בי גם קצת חוזק. ממשיכה לאסוף רגעים קטנים של אושר. ממשיכה לעשות מעשים טובים. ממשיכה להקיף עצמי בקארמה טובה. גם היום הזה יהיה טוב.