השנה הזו גיליתי מהו הדבר העצוב ביותר בעולם הזה, לא המוות או האובדן, אלא חוסר היכולת לחיות באמת את החיים, אי ניצול האנושיות שבנו עד תום. אני מתכוונת לפיתוח היכולות שלנו, אלו שנגעו בעולם ושינו, שהוסיפו ערך אחרינו. ההצלחה שכולם רודפים אחריה היא כל כך גשמית ולא מוחשית, הרצון להצליח, כאשר 'הצלחה' היא מושג ללא ערבות. כל אחד שחי בעולם זה בסופו של דבר יסיים את זמנו על פני הכדור, האם הצליח?! בעיני מי?!
ל'אמא תרזה' יש משפט מפורסם: "אין מעשים גדולים, אלא רק פעולות קטנות שנעשות באהבה גדולה", למרות שתמיד הבנתי את המשמעות, לקח לי 27 שנים להפנים. בשנה הזו הייתי כל כך שקועה בהגשמה עצמית ורדיפה אחרי ה'הצלחה' שאיבדתי חלק גדול מהדברים הקטנים. על אף שאני נוטה למצוא לי הנאות קטנות ביומיום שלי ולסמן אותן, עדיין הרבה מהן חמקו ממני. ימי הפכו מלאים עד תום, לילותיי התקצרו, התפוררתי נפשית ופיזית, נשחקתי. כלפי חוץ הייתי מוצלחת ביותר, מבפנים בערתי.
האמונה המהדהדת ברחובות לבסוף דבקה בי; האושר יגיע עם העבודה הנכונה, הבית הנכון, עם אסכולת החברים הנכונים - ואני מקריבה את עצמי למען הצלחה זו. הדבר היחיד שבאמת הצלחתי הוא לשכוח מעצמי, לאבד את המשמעות האמיתית של החיים, להבין שלמרות ש-120 שנה זה בהחלט זמן מכובד לנצל, בתוך הטירוף והמירוץ, הזמן הזה חולף מהר.
נזכרתי שבשנים הראשונות ללימודים נהנתי מאוד מחיי כסטודנטית. היום אני לא נהנת, רק לומדת, עסוקה בהכנת לו"ז, לצופף את חיי לתאריכים מדויקים, שעות וזמנים. כאחת הסטודנטיות המבריקות, הצלחתי לעבור סינונים לאחת החברות הגדולות, עדיין נשארו כמה מבחנים לפני. זה מילא אותי שמחה וגאווה. שכחתי שהדברים שאני באמת אוהבת הם טיולים, טבע, נופים, ספרים, אנשים... הרבה דברים, משרדים לא בינהם. זה לא שהתחום לא מעניין אותי, להפך, מעניין ומרתק ביותר. אני אפילו סבורה שכל אחד חייב ללמוד את זה, גם אם לא יעסוק, רק ללמוד את העולם הקפיטליסטי שאנו חיים בו מקרבייו (הרבה לא יסכימו איתי).
אפשר לומר בוודאות שהשנה הזו גרמה לי להרגיש מעט ריקנות. חלק התלונן בפני שנעלמתי, והחלק השני שתק - אך עיניהם סיפרו לי זאת. חברים ומשפחה, ובכלל אנשים אהובים חשובים מאוד בפריחת האופי והאישיות, השמחה והמוטיבציה. חסרו לי מודלים אהובים, מודלים צנועים לחיקוי שיקיפו אותי, שירעיפו אהבה וחיבה, פיזית ומנטאלית.
כרגע חסרה לי החוכמה לדאוג שסדר עדיפויות זה ישתקף בחיי. התחייבתי ליותר מידי דברים, ואעמוד בהם. עם זאת, לא אכנע להם, מסוף תקופת המבחנים הנוכחית דברים יראו אחרת, סדר העדיפות ישתנה, אפסיק לנוע בקצב רצחני ואחזיר את האיזון לחיי. למדתי יותר מבכל שנה על החיים, שיעור אסטרונומי בחישבותו. ובכל זאת במבט על הסמסטרים שעברו בשנת הלימודים הזו, חולפת בי המחשבה, לו הייתי נחה יותר, משטתה יותר, צוחקת יותר, מטיילת יותר, יושבת על הנהר, מטפסת על הרים, שוחה במעיינות... עוד אקטוף לי פרחים ואנוח בדשאים, מיד אחרי שאסיים את התואר, אעשה את כל אלו בזה אחר זה.
יש גם הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות בעולם, ובארץ בפרט. אקדיש לכך שעתיים בשבוע, אחשוב על דברים שיכולים לשנות לטובה ואפעול למענם. כבר גיבשתי הצעת חוק חדשה, ומצאתי חבר כנסת שיהיה מוכן לנבור בפרטיה.
נשמע אבסורד שאפשר לשגר חללית לחלל, להטיס מטוס בשמיים, לנשום מתחת למים, אבל קשה לומר באמת את שעל הלב, או לפנות לאדם חדש. קל לי להגיד שאני רוצה לשנות דברים בעולם, בו בעת קשה לי מאוד לשנות את עצמי. אני ביקורתית כלפי עצמי, יודעת לעשות חשבון נפש, יודעת שיש צורך ב'עבודה עצמית'. מעת לעת, כשאני נזכרת בכך, אני מעמיקה ומהרהרת אודותיי, מה עלי לשנות, מה לחזק, ומה להפחית. פתאום מה שנראה לי גדול וחשוב, הופך קטן כל כך ולא מהותי - וכל אותם דברים קטנים מקבלים משמעות עצומה.
התהיות האלו תמיד מחזירות אותי למשפחה, אני לא מקדישה להם מספיק זמן השנה. ראיתי אותם לאחרונה בשבועות ואראה שוב בספטמבר, אני כל כך אוהבת אותם ומתגעגעת. לזכותי, אני דואגת לומר להם זאת, במילים ברורות, באותיות שחור על גבי לבן, עם ציורי לבבות, על בסיסי כמעט יומיומי.
נוכחתי שכל הקשיים וכל המכשולים קורים מסיבה, הרגעים הכי קשים טומנים בחובם את הברכות והלקחים הכי משמעותיים. החלטתי שמעכשיו אמשיך לחיות את חיי בהגינות ויושר, אך אתמקד ביסודות הפשוטים של החיים.
"האושר או האומללות נמצאים בנפש האדם. אדם חכם מרגיש בבית בכל מקום. היקום כולו הוא ביתה של הנפש האצילה." [דמוקריטוס]
