הרבה זמן לא כתבתי לבלוג, גם לא ממש הייתי פה. אבל המשכתי במסע שלי.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת המון, מלא תהיות אמיתיות מבפנים, תובנות ביני לבין עצמי, דברים שעוברים עלי, רגשות. רגע לפני הפרסום, אחרי שסיימתי לכתוב הכל במילים שלי ובהגיון הפרטי והסודי משלי, אני מחליטה לשמור ל'טיוטה'. מהתבוננות זריזה בפרסומים שלי, התודעה שלי קלטה יותר טיוטות מפרסומים.
יותר מ- 9,855 ימים הפכו אותי לנוקשה קצת, בררנית, סגורה. כל הדקות שמפרידות בין הילדות לבגרות נעלמות עכשיו כשאני מתבגרת בין הנשימות. כשהייתי קטנה לא היה בי פחד... ילדים אמיצים יותר מכל המבוגרים יחד, יסתקרנו לגעת בתנור לוהט, יחשקו לטעום מפלפל חריף, ירוצו בהתרגשות לים... הם חיים את הרגע נרגשים מכל גילוי, חסרי פחד, מוכנים לקחת כל סיכון בשביל סיכוי לתגלית חדשה.
אלפי ימים של אילוף גרמו לי לאיפוק יתר. אני פחדנית. חשבתי שאני אמיצה, שיש בי פתיחות גבוהה ביחס לאחרים. גיליתי שהפתיחות המדומה הזו נובעת מהפחד להיפגע, לחשוף רק כדי לומר שאני לא סגורה עם עצמי. אבל אני חושפת רק את הדברים שאני בוחרת, הרסן עדיין מתוח במיוחד. הלוואי שפשוט לא היינו פוחדים להסתיר או לחלום. או לפחות הלוואי שאני...
אני כאן עכשיו וחושבת על עצמי וחולמת מה אני יכולה להיות. כשאני קמה זו לא אותה אחת שבחלומות, מתאחדת למציאות מחושבת, כל צעד מדוד, כל מילה נועדה להתאים לסביבה, להיות בהירה וברורה, נבונה שתעשה רושם, ועדינה שלא תפגע.
רגשות, קשה לי מאוד לבטא אותן ויותר קשה לי להראות אותן. אני מנסה לעבוד על זה, אבל האיפוק הזה חזק כל כך. הצחוק קטן וקצר, כבר אין יותר מצבי "כפית". הבכי נעשה בסתר, בשקט, בלא שומעים ורואים. כל מה שאני יודעת, ולכל מקום שאני הולכת, אני לא שוכחת לא לאבד את עצמי, לשמור שלא אלקח. המחשבות האלה הולכות איתי כל היום, והלילה זה רק אני עם עצמי מנסה להתגבר על כל זה.
ואז הוא בא, הכרנו פה, לכל הספקנים למיניהם באשר ליחסים פה. הוא היה הראשון שנפגשתי איתו והשני שהכרתי. ידעתי כשנפגשנו, ובמקום המסוים שהייתי אז - שאני לא מה שהוא מחפש, גם לא הייתי מה שאני מחפשת בעצמי, עדיין לא. וגם הוא, לא היה בדיוק מה שדמיינתי, בסך הכל חייל, קטן ממני וצעיר מכפי שדמיינתי, משום מה חשבתי על מישהו יותר בוגר בגיל. אבל הוא לא וויתר, הוא היה שם ולא התכוון לעזוב, אמר שהוא רואה מעבר, שהוא בדיוק מה שאני צריכה ואני בדיוק מה שהוא צריך. לא ראיתי את זה אז, אבל היום אני יודעת שהוא צדק...
הוא הזכיר לי, שעל אף שיש פה 10000 אנשים שכבר מכירים פה הכל ואת כולם ויודעים בדיוק מה הם רוצים, יש פה גם אנשים כמוני וכמוהו, שפשוט חדשים בתחום ויכולים להתפתח יחד. הוא הזכיר לי שעבודה קשה נעשית מהר יותר וטוב יותר בשניים. הוא לימד אותי שהגיל הוא לא פונקציה מדויקת, הכל תלוי במסע שעברת מאז שנולדת. הוא איתי כל הזמן ואני אוהבת את זה, אנחנו משתנים ביחד, מתאימים.
והעבודה נמשכת...
