עולם צבעוני ומיוחד יש לילדים. היגיון משלהם. הקטנים, בגילאי שנתיים-שלוש. אין להם פחד, הם אמיצים יותר מכל מה שמבוגר יהיה אי פעם, הם ירוצו לים מבלי לדעת לשחות, הם ינגסו בסקרנות בחריף ויחשקו לגעת בתנור לוהט. אין להם דאגות, ואין חששות, הם לא יודעים שיש רע בעולם, בטוחים שיחיו עד קץ היקום. הצבעים אמיתיים, יש בהם חיים וגוונים, אין מניירות שגורמות לך להסתכלות בוגרת, אין צבעי שחור ואפור שיערפלו את הראייה, הכל נקי וצבעוני, הכי אמיתי.
במקום הקסום היה חורף, כולם סגורים בפנים, אנדרנלין נישא באויר, אנרגיות סוערות של גורים הנרגשים מקור הרוח, מהקולות והריחות. גם בחורף לא נאכזב אותם, עושים טיול גשם, מגלים עוד פיסת אדמה, חושפים עוד סודות בריאה. מגפיים, מעילים, כובעי צמר, מטריות, יוצאים. אייל היה השובב, החזק, שאר הילדים התקשו להבין אותו, הוא היה מפותח פיזית מהאחרים, בגלל חזותו החיצונית היה ניתן לחשוב שהוא בוגר לגילו, אך ליבו וראשו עדינים כשאר הילדים סביבו. הוא מהמובילים, רץ ראשון, הרים מקלות, דרך בבוץ. אני הלכתי מאחור, עם הסקרנים, אלו שעוצרים ליד כל חילזון ותולעת, מאבחנים את תנועתם וצורתם. כולם רצו במהירות וקיפצו למראה שלולית ענקית שחסמה את כל הדרך, גם האחרונים. רק אייל עומד, מסרב לקחת צעד. אני מסתכלת עליו, לא ברור מה יכול היה לעצור אותו למול השלולית. הוא לא נרתע ממים, לא פוחד מלכלוך... והוא שותק, כועס ולא מוכן לצעוד. כולם התקדמו. נשארנו אני ואייל מול השלולית. מנסה לדובב אותו, מה מפחיד אותך? והוא בקצב שלו עומד זועף ומשתומם ולא נע, לא מתחשבן שכולם הלכו והוא מאחור, לא מרתיע אותו המרחק מהם, לא חושש לאבד את הקבוצה. לילדים יש רק את הקצב שלהם והוא שונה מקצב העולם. הוא צעק שלא רוצה ליפול לשמים, ואני תוהה לעצמי, למה שיצעק זאת? אי אפשר ליפול לשמים, ואיך עכשיו מסבירים לילד בן שנתיים וחצי על כח הכבידה והמשיכה, שהשמים למעלה ואנחנו באדמה. והוא נועץ מבט בשלולית הגדולה, ואני רואה את השלולית ולא מבינה... והעיניים שלי סופסוף התאחדו עם העיניים שלו, השמים משתקפים במי השלולית, הוא פוחד ליפול לשמים, זה נשמע פתאום כל כך הגיוני. אם ישו הלך על המים, אייל ידרוך בשמים. והסברתי במילים של בוגרים, שמסתבר שילדים מבינים, והדגמתי שלא נופלים, ואייל מאשר את המחקר שנערך בראשו ודורך בשלולית. רץ קופץ וממהר לדהור בעקבות הילדים באופק. מדהים. הלוואי המחקרים שלי היו נעשים במהירות כזו, הלואי וההגיון שלי היה מתאזן ברגע, אילו רק יכולתי להתגבר על דברים בשנייה... רק שלא יחונך להיות בוגר, חושבת לעצמי.
גם הקיץ הגיע למקום הקסום, סיפרתי להם סיפורים של גדולים, על זריחת השמש וניצת הפרחים, מעוף הציפורים וחיי הפרפרים. גל הסתכל בחלון והתחיל לבכות, מכל הלב, בלי להרהר לשנייה אם זה בסדר לבכות מול כולם, בלי מעצורים, בטבעיות, מותר לו - הוא היה בן שנתיים. רק אנחנו המבוגרים מאופקים ומאולפים, מסתירים את מה שקורה בפנים. אבל למה הוא בכה? לא היה כלום בחלון... רק דשא, ארגז חול, צעצועים, שמיים... שאלתי אותו והוא מצביע למעלה, מכוון לרקיע. אני מסתכלת ותוהה, לא רואה כלום, כמה עננים לבנים משוויצים בצורתם הלא מוגדרת, שמים בהירים בצבע תכלת, מה הוא רואה שאני לא? הבאתי לו כוס מים, הושבתי אותו על המזרונים לידי, שהבכי ירגע, שיסביר לי מה קרה. הוא ניסה לראות את השמש אמר ונעמד שוב מול החלון והבכי זולג ומתגבר שוב. הסתכלתי אחריו לחלון, הבטתי לכיון השמש והצבעתי לו עליה, היא הייתה שם, ממש מולנו, לא צריך לבכות. והבכי לא נרגע. לקחתי אותו אליי חיבקתי אותו, הושבתי אותו עלי והמשכתי לספר את הסיפור, הוא התרכך ונרגע, הקשיב והביט בסיפור, הצביע בכל דף על השמש. בסוף הסיפור הוא אמר שוב שניסה לראות את השמש. מבט נוסף אל השמים הישר את מוחי, השמש מסנוורת, הוא לא מצליח לראות עיגול צהוב עם פסים כמו בספר, הוא לא מצליח לראות את השמש או את צורתה... אמרתי לו שאיורים מנסים לדמות למציאות, אבל זה אף פעם לא אותו דבר, לשמש האמיתית שבשמיים יש כוחות, היא מקרינה אור וחום. הוא הקשיב, לא יודעת אם הפנים אבל עיניו היו פקוחות וגבותיו כלפי מעלה, במוחו הקטן בטח הבין את העולם יותר טוב ממני. לו רק יכולתי לדעת מה עבר בראשו...
יום אחד הם יגדלו להיות מחונכים, מאולפים היטב, לראות לפי מסגרת, דרך היגיון של מבוגרים, לבטל את המראה התמים והראשוני, להמשיך ללכת אחרי כולם ולא לבכות כשצריך. לפחד מחום, מקור, מגשם, משמש, מזרים, אינספור פחדים... ככה זה הבוגרים, מאבדים את הצבעים.
ואני בכלל בשיעור, הפרעות קשב וריכוז, אז מה המרצה אמר...?
