אני ותהיות

הייתי תמימה, לא ידעתי בנים, רק משיכה לא מוסברת וחיוכים. לא האמנתי שהילד היפה הזה, שהיה מגיע לקיבוץ עם אבא שלו שעבד ברפת, ישלח לי נשיקות באויר. בכיתה ט' הוא הגיע בשבועות, ספורטאי, שרירי ידיים שבלטו תמיד מחולצות הטריקו שלבש, מלוות בכפתיים רחבות וחזה חזק, לבוש טוב ומריח מעולה, אני זוכרת היטב את הריח שהיה לו כשעמד קרוב אלי בפעם הראשונה, את דפיקות הלב שלי שגרמו לעולם להדהד עם כל פעימה ואת הלחיים הסמוקות עד אין סוף. הוא היה גדול ממני, מקיבוץ אחר, מעמק אחר בצפון, כל הבנות הסתכלו עליו כשהיה מגיע, ואצלינו בקיבוץ היו הרבה בנות יפות. הייתי בתנועה, חולצה כחולה עם שרוך לבן, הוא בא עם ג'ינס ארוך וחולצת טי-שירט תכולה, ועיניו החומות בצורה נמרית נעצו בי, לא ידעתי מה הוא מנסה למדוד בי במבט הזה. הוא חייך, עם שפתיים יפות, אני כתגובה ניסיתי לפענח את המסרים שהוא משדר לי בכל גופו, לא יודעת שיהפוך להיות חלק מחיי לשנים הבאות, שילווה אותי עד סוף הצבא, עד סוף החיים. שנה לאחר מכן עברתי לפנימייה לא רחוק ממנו, לו כבר היתה דירה משלו בקיבוץ בו גר, דירת חדר קטנה וישנה. הוא עמד לידי, היה גבוה ממני, חשתי את הנשימות שלו בפניי, מלטפות אותי. כבר בפעם ההיא התנשקנו, נשיקה אמיתית ראשונה, הכל כל כך התחבר אחד לשני, רך כל כך, מתוק כל כך, הכי אמיתי שיכול להיות, מרגש, ממכר.

הוא היה השומר שלי, ליווה אותי לאורך כל ההתבגרות שלי, שמר עלי מכל משמר, גם מעצמי. אני קצת ביישנית מטבעי, לפחות בהתחלה, ואז הייתי מאוד מאוד ביישנית, במיוחד עם בנים. זה לא היה חוסר ביטחון, הייתי כובשת, היה לי ביטחון, הייתי מדריכה של קבוצת בנים שאף מדריך לא הסכים להתמודד איתם, ואני הצלחתי, אבל איתו זה היה שונה. למרות ששמר על תדמית של נער קשוח, בוגר, עם מוסר עבודה גבוה, בלגניסט שמסרב ללמוד ונכנע להשטות הפריבילגית של גיל הבגרות... הוא היה כותב לי שירים, כאלו שהיו ממיסים אותי, והלכתי והתאהבתי בו יותר ויותר מרגע לרגע. 

ביום הולדת שבע-עשרה הוא ארגן לי מסיבת הפתעה עם כל החברים שלו, שכבר הפכו למשפחה השנייה שלי. היינו כולם בדירה שלו, צחקנו, שרנו, דיברנו... כשכולם התפזרו ונשארנו אנחנו הוא אמר שיש לו עוד הפתעה אחת. הוא הרכיב אותי באופניים שלו, וחיבקתי אותו חזק, היה כבר לילה והיה חם, הרוח הקרירה השכיחה מעט את עומס החום ששרר בקיץ, כמו שרק בעמק הירדן יכול להיות. הוא עצר בכניסה לבריכה שבקצה הקיבוץ. היא הייתה נעולה, הוא עזר לי לטפס מעל לגדר, וניתר אחריי בקלות לצד השני. הוציא שני ארטיקים ממקרר הגלידות. אני שהייתי עם מכנס קצרצר הורדתי את הכפכפים וישבתי על שפת הבריכה כשרגליי במים, והוא אחריי, מוריד נעלים וגרבים, הוריד את הג'ינס, ישב לידי בבוקסר עם הרגליים במים. ככה אכלנו את הגלידות, בבריכה מול נוף מרהיב, כזה שעוצר את הנשימה ומהפנט, כל עמק הירדן נפרש תחתינו, הרגשתי על גג העולם, הבריכה הכי גבוהה ביקום חשבתי לעצמי. הירח היה מלא, כאילו תיזמן עצמו לכבודנו, והכוכבים שנצצו מתמיד השתקפו במים ונעו בקצב הרגליים במים. הוא הוריד את החולצה, את הבוקסר, וקפץ "ראש" למים, ערום כולו, כששרירי כתפיו המבריקים מבצבצים מחוץ למים. הוא נעמד במים תחתיי ואמר לי להצטרף. נהייתי רצינית, מתוחה, נרגשת, מובכת, מרחפת, חולמנית - כל אלו בעת ובעונה אחת. פשטתי את מכנסיי, הורדתי את החולצה, נשארתי בחוטיני תחרה סגול, וחזיית נערות תואמת. חזרתי לשבת על שפת הבריכה כשהוא במים לרגליי. הוא משך אותי אליו, הרגשתי איך הגוף שלי מחסיר פעימה למגע הפתאומי עם קור המים שסתר את האויר החם שזרם מעלינו. שחינו יחד, התנשקנו, נגענו, שלב אחרי שלב עשינו דברים שכבר ידענו, הכל חוץ מלוותר על בתוליי. שחינו שעות רבות, אהבנו והתגרנו אחד בשניה במים.
כשהמים נהיו קרים, בצורה כזו שכבר הפסקנו להתרגל אליהם יצאנו מהבריכה, התלבשנו ונסענו באופניים חזרה לדירונת שלו. הוא פתח את המים החמים במקלחת, אמר לי להתפשט, שיתלה לנו את הבגדים במרפסת. עקבתי אחר הוראותיו ונכנסתי למקלחת למים הרותחים שמילאו את המקלחת באדים רומנטיים שמזמנים את הרגע ושומרים על מיסתורין. הרגשתי איך הוא מתחבר לנשמתי, לגופי, הופך לחלק בלתי נפרד ממני, איך אנחנו נהיים לאחד, שלם. האהבה שלנו מלאה את החלל עד שלא נשאר מקום פרט לשנינו. העיניים של שנינו זרחו באור בוהק. אלמלא הדם שהחל לנזול על רגלי, על הריצפה, כל הדרך לביוב, היינו עושים התעלסויות נוספות ונלהבות, אבל הייתי מבוהלת, וחשתי סחרחורת מתגברת. הוא סיבן אותי, ניגב אותי, השכיב אותי במיטה, חיבק אותי וכיסה את שנינו. כך הפכנו מזוג נערים נלהב ומאוהב, לזוג בוגר חושק ועדיין מאוהב. לא הרגשתי ככה מאז שהתבגרתי. אלה לא דברים שקורים פעם שנייה בחיים, אני יודעת שלא, לא בעוצמה כזו. פעם ראשונה. אהבת ילדות.

"ובדבר האהבה,
ירדים קול האלים את השמיים" (וויליאם שייקספיר)

 קמתי בבוקר, עייפה הרבה יותר משהייתי לפני שהלכתי לישון. חמש שעות קודם לכן הייתי מרוסקת, קיוויתי לתפוס שינה טובה, הייתי ממש זקוקה לה, אבל זה לא הסתדר. עצמתי את עיני וניסיתי להרדם, ואז חזרו המחשבות על היום הזה שטלטלו אותי, על כמה חיכיתי שהיום הזה יגמר ואהיה בבית, על מה שהיה אחרי שהגעתי הביתה - לא מה שציפיתי. בכיתי מלא, מהעייפות, מהתשישות הפיזית שהותירה אותי בלי כוחות, כל כך חלשה עד שהפלאפון היה לי כבד כל כך, והכי הרבה מההתרוקנות הנפשית שסחטה את כולי, במיוחד ברגעים שלפני השינה, קשה לי. בכיתי ולא הצלחתי להפסיק, עד השעות הקטנות, עד שהבכי הכריע אותי, נרדמתי עם הדמעות, ככה באמצע שהן עדיין יורדות.

בבוקר זה התחיל עם הנודניק, השעון המעיק של הפלאפון, כל חמש דקות, מטריף לי את השינה ומביא אותי להתעוררות, לא מהסוג הטוב, התעוררות של עיניים אדומות מהבכי שלפני השינה, או מעייפות שלא הספיקה לחלוף. ואז צלצל הפלאפון, עניתי.

"עוד מעט יום-הולדת" הוא אמר. אחד מהחברים, קרוב אבל לא הכי. השבתי בשאלה, שאלתי אותו מה נשמע (שאלה כתשובה זו דרך התחמקות יעילה).

"זה יוצא ביום שני, את לומדת לא?" הוא המשיך, התעלם מהשאלה שלי, כבר מכיר אותי ואת הטריקים שלי. עניתי לו שאני לומדת כל היום, 13 שעות (בלי הגזמה).

"סופ"ש לפני או אחרי, מה בא לך?" שאל כמגשש. עניתי לו שיבחר מה שנוח לו, זו התשובה הרגילה שלי לשאלות מהסוג הזה (לאן תרצי ללכת? לאן שתבחר. מה תרצי לאכול? מה שבא לך...) ככה אני, מעדיפה שההחלטות הקטנות ישארו בידים של אחרים, שיקבעו בשבילי מה טוב לי - לא כי אני לא יודעת, אני פשוט שומרת לעצמי את הזכות לעמוד על שלי בדברים קריטיים, על כל השוליים אני מוותרת, בסופו של דבר הם יבחרו בהתחשבות ויחשבו עלי בבחירה. ככה זה כשאתה מוותר ונותן למישהו להחליט בשבילך, הוא יחליט לפי מה שהוא חושב שאתה רוצה ומה נראה לו שיעשה לך טוב, ככה המנגנון עובד. והכי חשוב - כשאעמוד על שלי, יסכימו איתי, הרי ויתרתי כל כך הרבה, איך לא.

הוספתי לדבר, אמרתי לו שגם ביום שישי אני לומדת, לא יודעת אם אספיק לחזור הביתה, ובכלל תכף מתחילה תקופת מבחנים, בא לי ללמוד בשבתות, ילדה עסוקה.

"מה את רוצה שנעשה לכבודך? יש לך רעיון?", והתשובה הרגילה חזרה על עצמה, תחליטו בעצמכם. לא לוקחת החלטות.

האמת היא שלא רוצה לחגוג השנה את היום-הולדת, לא מעכלת שמסתיימים עשרים ושישה קיצים.
אני מרגישה קטנה, ילדה, אף פעם לא הרגשתי אישה. אני הכי קטנה בחבורה. איך כולם קוראים לי? הרוב 'תינוקי', אחר כך 'פינוקי', חלק 'ילדונת' וממש מעט חברים קוראים לי 'בייבי'. הם לא תיאמו בינהם את השמות מעולם, איכשהו כולם מגיעים לשמות האלו, גם חדשים שבקושי מכירים אותי יגיעו במהירות לאותם שמות בדיוק. ילדה אחת עם שני אחים, בכורה, אבל מאז ומתמיד הרגשתי שהם האחים הגדולים ואני בת הזקונים. אולי זה בגלל שאבא שלי לימד אותם להרביץ למי שמציק לי, אולי זה בגלל שמאז שהם הגיעו לחטיבה הם יותר גבוהים ממני, אולי כי הם תמיד שומרים עלי, אולי כי תמיד כשאני הולכת איתם חושבים שאני חברה שלהם... יש הרבה אולי אבל שום דבר וודאי. אבא שלי, עדיין מתייחס אלי כמו ילדה, חושב שאני עדיין בבית הספר, מתעניין מה אכלתי, איך בלימודים, אם אני צריכה כסף, אם עשיתי שיעורי בית. לפני שבוע, הוא שטף כלים כשאמרתי לו שאני עוד מעט בת עשרים ושבע, הוא עצר והפסיק לשטוף, המים המשיכו לזלוג והיה שקט - הוא בהה בי, ניסה להסתכל עליי ולהבין איך עברו השנים מאז שנולדתי, ואיך אני, שנראית קטנה מגילי, שלרוב מנחשים תחילת שנות העשרים או צבא (ועם הבגדים הנכונים היו שהימרו על תיכון), פתאום נושקת לסוף שנות העשרים של חיי, הוא לא האמין, אמר משהו, לא זוכרת מה. אבא מפנק ואני אוהבת להתפנק, יעשה בשבילי המון, יהפוך עולמות ויעשה מאמצי-על עבור כל בקשה שלי. עם האחים שלי הוא לא ככה, איתם הוא קשה. אני הנסיכה בבית, ילדה אחת עם שלושה בנים, אבא ושני אחים, מה כבר יכל להיות אחרת?!

"היגיון של אגדה, היא מרגישה כמו ילדה קטנה
בשדה גדול של הבנה, טהורה". [בית הבובות, סיגפו]

החיפוש העצמי שלי באתר הזה פתח לי כיווני מחשבה רבים מאוד, אני מסוקרנת, קוראת, מתעניינת, מהופנטת...

"כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם ב'האדם', וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם, אינם אלא בשביל האדם. לא די לו לאדם בעולם הזה וכל אשר בו, בכדי לשמשו ולהועילו. אלא שהוא נצרך גם לכל העולמות העליונים וכל אשר בהם, כי לא נבראו אלא לצרכיו" [ספר 'הזוהר', ויקרא פרשת תזריע דף מ'].

אני לא דתיה, גם לא חילונית, מאה אחוז יהודיה (זה לפעם אחרת).

אני מרגישה במסע, מרגישה שכל העולם פרוס לפניי ועליי לבחור בדרך הנכונה, הסובייקטיבית שלי, שמצד אחד תביא אותי למיצוי מקסימלי ואושר עילאי, ומאידך - שלא אאבד את העדר. כרגע, נכון להיום, נכון לעכשיו, אני במסלול 'העדר' - הלכו פה לפניי: גן, יסודי, תיכון, צבא, טיול, עבודה, עכשיו לימודים. עם זאת, אני מרגישה שתמיד איבדתי את העדר מידי פעם, בניסיון למצוא את עצמי והסיפוק שלי, הדבר הנשגב שיביא לי פרפרים בבטן, תחושות צרופות של רגעי אושר.

במבט לאחור, אין שנה אחת שאוכל להגיד שהרצתי קלות, שעברה וחלפה על פני הזמן מבלי שהיה לה משהו יחודי שהפתיע אפילו אותי. אני לא מדברת על תופעות טבע, אלא עליי. משהו בי השתנה כל שנה, בכל שנה היה משהו שהתגברתי בו על עצמי, משהו גדול שהעזתי לעשות, מקום שכבשתי. פחד מעולם לא היה מכשול, אבל תמיד חיכה בפינה ואיתגר, בכל פעם רף אחר, מסע אחר. יש לי פחדים, כמו לכולם, אבל הם לא מונעים ממני להתמודד איתם - לא מיד, לא ביחד, כל פחד בזמנו ובעיתוי המתאים.

ובכל זאת, יש משהו.. שאני מרגישה שבחיים לא אתגבר על זה, שתמיד ארגיש ככה, אפילו כשאתחתן ויהיו לי ילדים, ואפילו כשיהיו לי נכדים, וגם כשלנכדים יהיו נכדים... גם אז לא אתגבר על ההרגשה הזו שמשהו בי שונה. אני אעבוד בעבודה נורמלית, אתחתן עם גבר נורמלי, יהיו לי חיים נורמליים אבל תובנות שונות והבנה שונה, הסתכלות אחרת. למה? ככה. לא יודעת למה, אבל מרגישה שאין בעולם מישהו שמבין אותי... אולי זה ישתנה יום אחד. הרי מבין כל האנשים בעולם, ובין כל העולמות, מישהו חייב להבין, יש משהו קסום בקוסמוס לא?! 

והאדם, הכל יכול, שולט בעולם, שולט בכל... חוץ מבעצמו. אנחנו מונעים ע"י הפחדים שלנו והחלומות שלנו. אנחנו גם מiנעים מעצמנו כל כך הרבה בגלל אותם פחדים וחלומות.

אז כל העולמות נוצרו בשבילנו, וכל העולמות לא מנוצלים על-ידנו. ואם הכל שלנו והכל מוצע לנו, מדוע לא די לנו, מדוע יש צורך בעולמות נוספים?! והעולם הזה, שמצאתי לי עכשיו, שפרוס גם הוא לפני כל ובמקביל נסתר בפני רוב, איך לא התגלה עד עכשיו... בסופו של דבר זהו עולם פנימי שנוצר על ידי האדם למען עצמו ולא עבורו. העולם הזה משלים צרכים שלא היו מתממשים אלמלא הוא. 

אני חיה את העולם וחווה אותו דרך העיניים שלי והגוף שלי, מנסה להרגיש ולהבין את התמונה האמיתית של היקום, אבל מתקשה - משום שעודני חוקרת את עצמי. גיליתי שהגילוי והוידוי העצמי ימשך לעד, על כן הבנתי שלא אגלה את העולם. רק את שלי.

7:00 קמתי, מקלחת. מקלחת בשבילי היא רגע קטן של אושר. אני מתקלחת בדרך כלל במים רותחים, כאלו שממלאים את החדר באדים, שרק מה שקרוב נחשף אליי, שהדברים הרחוקים מתאדים ונשכחים. אני אוהבת לכתוב לעצמי דברים על המראה, דברים שיעלו לי חיוך במקלחת הבאה. נכנסת למים הרותחים, עומדת בזרם ומסתכלת במראה. ביומיום אני רואה עצמי מפסגה המשקיפה על הגוף שלי, אני רואה את הידיים שלי זזות, את הרגליים הולכות, את הבטן מתכווצת, את החזה עולה ויורד בכל נשימה ואת השיער גולש מהכתפיים מטה. אבל אני לא רואה את הפנים שלי, לא מביטה לעצמי עמוק בעיניים. אני רואה אותי מבפנים, תחושה פנימית שמתפענחת לתנועה, אך לא כפי שאחרים צופים בי. מול המראה הפנים והחוץ מתחברים, אני מרגישה שלמה, אוהבת מראות. מסכלת במראה עד שדמותי נעלמת באדים, ואז רואה "יום של עוצמה ואהבה", זה מה שכתבתי לעצמי במקלחת הקודמת (אתמול לפני השינה), מחייכת, מוחקת, מחכה שהאדים יתחזקו על המחיקות שנראות כעת כמראה חשופה, האדים טשטשו שוב, משאירה לי הודעה למקלחת הבאה. אני אוהבת שהריח של הסבון, השמפו והמרכך מתערבבים ויוצרים ריח נקי ורטוב, ריח ממכר שיכול להאריך את המקלחת שלי, לגרום לי להשאר יותר זמן משתכננתי. אני אוהבת גם לצאת מהמקלחת, לראות את כל האדים יוצאים לחלל, מפזרים ריח נעים בכל הבית, מכינים את הבית לבואי, לא נותנים לי לאבד את ההרגשה הנעימה בבת אחת, בסוף נעלמים, מחזירים אותי למציאות.

ועוד רגע קטן של אושר, פינוק עצמי שרק בנות יכולות להבין. זמן שבו אני מרגישה את עצמי ומתמסרת למגע, מורחת קרם גוף שנמס ונספג במהירות, שמשאיר ריח קליל ונעים ותחושה רכה וחלקה. אחר כך קרם פנים, עדין עוד יותר ומרענן בריח שמזכיר לי את המקלחת שלפני רגע נגמרה. מסיימת עם הסוד הקטן שלי - קרם רגליים, הוא שומר על עור של תינוק, מעולם לא היה לי יובש ברגליים, זה סוד הקסם.

8:10 השיער עדיין רטוב מעט, לא התייבש לגמרי. יצאתי החוצה קטפתי נקטרינה (אמיתי, יש לי עץ נקטרינות). הנקטרינות בעץ יותר קטנות מאלו שבחנויות, בחרתי אחת, הכי יפה. לקחתי אותה לתוך הבית, שטפתי, היא הייתה מתוקה במיוחד ועדיין מעט קשה, בחרתי נכון.

לא התכוננתי לאורחים, קיוויתי ליום בלי ביקורים. שלושה חברים ונספח. הוא נספח כי הוא לא חבר, כי אם היו שואלים אותי - הוא לא היה מגיע. מציעה להם לשתות, רצו נס קפה, אין חלב, הכנתי להם קפה שחור בכוס קטנה עם כפית סוכר אחת. לא שאלתי כמה סוכר לשים, אף פעם לא שואלת, אף פעם לא התלוננו. חתכתי להם עוגה ואבטיח, הנחתי במרכז השולחן, כל אחד לקח משהו, הם מרגישים בנוח, פעם היו באים הרבה. הנספח מהר מאוד הפך למטרד, רק מנימוס, או מרחמים בעצם, הקשבתי. הוא סיפר שלא תכנן לבוא, שראה אותם במקרה יוצאים, שאל לאן והצטרף. הפעם האמנתי לו, נשמע הגיוני, השעה מוקדמת, אני לא ידעתי שיבואו, אז איך הוא ידע. הוא לא הפסיק לדבר, הצטערתי שהוא בא. הייתה שנייה של שקט, כולם הסתכלו על כולם וחייכו חיוך נבוך, חשבתי שזה קסום, מייד הוא קטע את המומנט שנוצר ושוב התחיל לדבר, כאילו פחד מהקסם שהתחיל להתפשט, פחד מרגע של שקט, פחד שיתקל בעיניים של מישהו בדממה. אני לא אוהבת את זה, את הדיבור האינסופי על כלום רק כדי למנוע רגע של שקט. רגעים של שקט מחדדים את השיחה, נותנים לה לגלוש למקומות טבעיים, למרות ההרגשה המובכת, למרות שהלחיים שלי בערו וסמקו, ואולי זו רק אני שמובכת ברגעים שקטים. מי שישב לשמאלי התקרב פתאום, הרגשתי שהוא נושם לי בצוואר ועברה בי צמרמורת, הוא לחש לי 'קלואי', הבנתי על מה הוא מדבר, הייתי בהלם שהוא שם לב ועוד יותר בהלם שהוא זיהה. הוא חזר להתיישר בכסא וחייך אלי, חייכתי בחזרה, שנינו מסתכלים אחד על השני, לא מורידים את העיניים, מעין דו-קרב מי יסתכל יותר זמן לתוך העיניים, עמוק לאישון, הרגשתי את הלחיים שלי שוב בוערות, הנשימות שלי נהיו מהירות יותר, נשברתי, צחקתי, הורדתי מבט. הם לא הבינו מה קרה עכשיו. המשיכו לדבר, איבדתי אותם לגמרי, הם דיברו על אירועים מהעבר הקרוב, תאוריות ועובדות, לא היה לי מושג מאיפה להתחיל, איך להשתלב בשיחה. הנספח המשיך לדבר ולדבר, הרגשתי איך הסלידה ממנו הופכת אצלי לחוסר עניין מוחלט. ניסיתי לעשות סדר בראש ודווקא אז הוא פתאום בהה בי. צריך לעשות חוק נגד בהיות, זה מרוקן את המחשבות, זה עושה קצר למוח, זה לא חוקי. שום דבר לא עלה לי לראש, כנראה יצא לי פרצוף עצבני כי שאלו אותי מה קרה, ואז הרגשתי איך הפנים שלי נרפות. האמת שלא קרה כלום, להם אין בעיה עם הנספח, זאת בעיה אישית שלי מולו, לא בטוחה אפילו שהוא מודע אליה, אבל היא קיימת, היא שם והיא גורמת לי לחוש לא בנוח כשהוא בסביבה. הרגשתי את העיניים משמאל צורבות לי את העור, סובבתי את המבט והוא באמת הסתכל עלי, יש לו את העיניים הכי יפות בעולם, הוא גם יודע להגיד את הדברים הכי יפים בעולם, הייתי שם ואני לא מעוניינת לחזור, אז הסבתי את הראש חזרה למרכז השולחן כאילו עוקבת אחרי הנאמר. הרגשתי אבודה בבית שלי, נספח לא רצוי, שלושה חברים טובים שאחד מהם עושה עלי מניפולציות שכבר ניסו לכבוש אותי בעבר ונענתי בשלילה. קמתי, צעדתי לאחור ופרשתי מהשולחן, יצאתי למרפסת והנחתי לזירה המטורפת במסבה של 'מפגש חברים' להתקיים בלעדי.

אחד מהם יצא, לא השמאלי, גם לא הנספח. הוא רצה לדעת מה קרה, ברור שעניתי שכלום, שהכל בסדר, שזו סתם התקופה... ברור שהוא לא האמין וציפה לשיחה פתוחה. סיפרתי לו על השמאלי, על שנים של חברות טובה שמונעת מניסיונות חיזור מצידו, הוא מכור למילה 'לא', שהוא יודע שאני לא מעוניינת ולא מפסיק, שזה כבר מהתיכון, מהרגע שהפסקנו להיות ילדים המתעלמים מהמגדר והפכנו לאיש ואישה, שרק ההגדרה הזו כשלעצמה יש בה משיכה נסתרת, שגם כשיש לו חברות לטווח ארוך הוא מאשים אותי שהוא לא נשוי, שהוא עם אחרות רק כדי לא להיות לבד, הוא חושב, האמת שהוא בטוח (לא ברור לי למה) שבסוף המאמצים שלו ישתלמו ואני אבין שנועדנו. החוורתי כשהוא אמר לי שכולם יודעים על זה, חשבתי שזה לא כזה שקוף, אולי רק לי. הוא המשיך וסיפר לי דברים עליהם מהתיכון, על איך התערבו 'השמאלי' וחבר נוסף (שלא נכח הבוקר) מי יצא איתי לנשף סיום בי"ב, אני יצירתית, לא ידעתי על ההתערבות עד היום, אבל הייתי היחידה שהגיעה לנשף עם שני בני זוג, כל זאת רק בגלל שאסור היה להביא חברים מחוץ לבית הספר וחבר שלי (שהיה חייל) לא יכל כמובן להצטרף. התאכזבתי מאוד שאף אחד לא סיפר לי על ההתערבות עד היום. סיפרתי לו גם על הנספח, על זה שסיפרו לי מה שהוא אמר, שהוא לא יודע ולא מדמיין שאני יודעת בדיוק מה הוא חושב עלי, מה הוא עשה, ומה אמר עלי יום אחד לאח שלו, שסיפר לי הכל, שמאז אני לא מאמינה למילה שלו. זה שישב איתי חיזק את הדעה שלי על הנספח, הוא אמר שהנספח שאל מלפני יומיים מתי הם מתכננים לבקר ושיודיעו לו. בבוקר הם התקשרו להגיד לו שהם באים, זה לא היה בהפתעה. התאכזבתי, לא הייתי מופתעת, אבל עדיין התאכזבתי, בעיקר מעצמי, שהפעם האמנתי לו. ככה המשכנו את השיחה, סרקנו את העבר והשקפנו על ההווה, בחנו את מי שסביבנו וסקרנו את כולם, לא בעין מבקרת, אלא בעין סקרנית, סקרנית לשינוי ולבגרות, איך פעם היינו ילדים תמימים שפשוט נהנו ביחד, ואיך היום כל אחד נושא את העולם שלו עם הקסמים הטובים והכישופים הרעים.

בוקר אחד קצר, כל כך הרבה אכזבה. כל כך הרבה גילוי.

חייבת להודות, מודה לגמרי, רוב המושגים פה לא ברורים לי...
כבר אמרתי, אני לא ממש עונה להודעות, סליחה...
אבל הייתי חייבת לדעת מה זה ונילית ואיך אני נכנסת לקטגוריה הזו.

אז הוא ענה והסביר יפה [לא מצטטת].
וניל - כמו גלידה, הטעם הסטנדרטי שכולם מכירים ואוהבים (לפחות הרוב). מי שפה באתר לא מתעניין בוניל, הוא מעדיף את הוניל עם תוספות, למשל וניל עם פצפוצים, או שבכלל מעדיף טעם אחר... מפה לשם, הבנתי שבאתר הזה וניל זה טאבו ואני כנראה 'ונילית לגמרי' (כמו שמישהו כתב לי פעם - לא עניתי, סליחה)...
ואני יכולה להבין שלכולם פה יש עולם אחר, אבל כמה הוא כבר שונה מהעולם שלי? ולא כולם התחילו בתור וניל? או עם וניל? ומה כל כך רע בוניל?!

ויניל - לזה כולם פה מתחברים ומתכווננים... מישהו שלח לי הודעה אם אני רוצה שהוא יאסוף אותי ונלך לדאנג'ן, הוא יקנה לי שמלת ויניל שחורה שתתאים לי בדיוק (שוב לא עניתי, שוב סליחה..)... ולמרות שלא הבנתי כלום, אני מאוד סקרנית, הייתי חייבת לבדוק. אז גוגל סיפר לי שדאנג'ן זה מועדון בתל אביב, ששמלת ויניל שחורה - הכוונה לשמלה מבריקה כזאת.. אם הוא היה מכיר אותי הוא לא היה שולח הודעה כזאת.. אבל לאנשים יש פה אומץ משום מה שבחיים לא נתקלתי בו.. אני לא כזאת אמיצה, אבל משתדלת להיפתח.
לפי ויקיפדיה [מצטטת]: "בכימיה אורגנית, ויניל (Vinyl) הוא שמה של קבוצה פונקציונלית וכן של תרכובת המכילה אותה. שמה הכימי של קבוצת הוויניל הוא אתניל (Ethneyl). קבוצת הויניל היא נגזרת של האלקן הפשוט ביותר, אתן (CH2=CH2, קרוי גם אֵתילן); בו מוחלף אטום מימן בקבוצה אחרת. אחד הוינילים הידועים ביותר הוא ויניל כלורי CH2=CHCl (אטום כלור הקשור לקבוצת ויניל). מחומר זה ניתן ליצור פולימר הקרוי פולי ויניל כלורי (PVC), אחד מסוגי הפלסטיק הידועים ביותר".
חייבת להגיד, הפעם ויקיפדיה אכזבה, חוץ מ: CH2=CH2 שהייתי יכולה לעלות על זה גם בלעדיהם, כלום לא היה ברור לי...
אבל כמו שאמרתי, מספיק היה לכתוב "שמלת ויניל שחורה" בגוגל ולהבין לבד לאן הוא חותר...

ואיפה אני בינהם?
מודה, וניל זה באמת הטעם האהוב עלי בגלידה... אבל לפעמים עם תוספות...
ממשיכה להתוודות... ורוד זה הצבע האהוב עלי - לא שחור...
רואה את עצמי בשמלת ויניל שחורה? רק בפורים...
דאנג'ן? באמת? מועדון? מבינה את הקטע התל-אביבי של לצאת למועדונים עד גיל 120, לא בשבילי, נגמר בגיל 18 (לא שותה, לא מעשנת, לא מתנשקת עם זרים..).
אז סגרנו שאני ונילית ולא וינילית... 
ואם אני וניל, נניח שצדקו שכתבתו לי שאני כזאת, אז מה זה אומר? שסופית אני לא שייכת?!
ואם אני לא שייכת... למה אני בכל זאת פה? למה זה כן מעניין? ולמה בא לי להיות פה?!

הרגע הזה שאני מרגישה הכי נמוך בעולם, שכל הביטחון העצמי נושר ממני, שלא נשאר בי כלום, שלמרות שאני אוהבת את עצמי - עכשיו זה לא קורה... שאני יודעת שזה זמני ותכף יעבור לי, אבל זה מרגיש כמו נצח...

ודווקא עכשיו, ברגע הזה שלא נשאר לי מקום לעצמי... אנשים קרובים, לא סתם קרובים - החברים הכי טובים, אלו שתמיד לידי, אלו שעברו איתי חיים שלמים, אלו שיודעים עלי הכל ולא הולכים, שמכירים אותי יותר טוב ממני, שיודעים מה מצחיק אותי, מה משמח, מה רגיש אצלי ומה מעציב. שמזהים לפי מילה/מבט/תנועה/נשימה מה אני חושבת, שהיו איתי פה בימים האחרונים...
דווקא הם, מוצאים את האומץ להתחיל עכשיו, כי כשאני במקום כל כך נמוך, הם כנראה חשבו שעכשיו בטוח אגיד להם "כן", הם בטח חשבו שהתחרות יותר קלה עכשיו. כאילו עכשיו כשאני קצת פחות - אז אתפשר. זה לא יקרה, אני חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה - זה לא נכון, אבל אני בוודאות יודעת מה אני לא רוצה. אני גם יודעת שעוד מעט הכל יחזור לקדמותו, גם הם, שוב לא יהיה להם אומץ להגיד לידי את מה שהם באמת מרגישים... וזה לא כי אני מפחידה, אני לא מאמינה שמישהו בעולם הזה מפחד ממני, זה רק בגלל שבליבם הם יודעים שצפויה להם דחייה.

זה מעציב אותי, מעליב לגלות דברים נסתרים שהוחבאו שנים ולא ידעתי, לחשוב שכל הזמן הזה הם הסתכלו עלי אחרת, לחשוב על הפעמים שהיינו ישנים כולם אצל כולם וסמכתי עליהם באמת, תמיד אמרתי שיש לי חברים שאפשר לסמוך עליהם, שגם אם אהיה ערומה במיטה, הם ידאגו שאהיה מכוסה כל כולי וילכו לישון בספה... פוגע לגלות שהם רואים את המצב ומנצלים אותו לטובתם... כאילו כל מה שהם הכירו בי נעלם, כאילו שהם לא ידעו מה תהיה התגובה, כאילו שהם לא ידעו שאין מכאן לאן להמשיך...

ויש גם את אלו שלא מכירים אותי, זה דווקא מחמיא לי, משמח אותי, אוהבת מאוד חיזורים... ויותר כיף כאשר זה מגיע מאנשים שאני באמת יכולה להעריך אותם, שהם מהעולם שלי, שיש להם שאיפות: רופא מתמחה, סטודנט לתואר שני במשפטים שעובד במשרד הממשלה, סטודנט למדעי המחשב שכרגע מפתח אפליקציות בחברה קטנה... הספק יפה ליומיים, מזכיר לי שאם זרים יכולים להתעניין בי עכשיו - אז בטח שגם אני בעצמי...
ויש עוד אחד, קצת מלפני... ודווקא ה'עוד אחד' הזה מעניין קצת יותר. אבל... [תמיד יש אבל, כל כך צפוי...] אבל הוא לא מכיר אותי, הוא לא מבין אותי, הוא ההפך ממני, הוא מעולם אחר, הוא חושב שכולם פעולים מאינטרסים (עדיין לא מבינה מה האינטרס שלו לדבר איתי דווקא עכשיו), אבל רוב הזמן הוא מעליב בלי לשים לב אפילו, אבל הוא לא יוצא לי מהראש, אבל הוא גם לא כאן וגם לא יהיה בקרוב...

חיים שכאלה..

הגיע היום...

יש סביבי המון אהבה, מוקפת באהבה, מרגישה אותה ממלאת אותי ומחממת אותי, תחושת אהבה אינסופית...

חלק באים והולכים, חלק נשארים לקצת וחוזרים לעניינם וחלק נשארים לכמה שעות, חלק מביאים מתנות, חיוכים... אבל הקרובים באמת נשארים כל הזמן, לא עוזבים לרגע.

וקיבלתי הודעה, במייל שלי, מצטיינת לימודים - ממוצע מעל 90 (שנה שנייה ברצף דרך אגב), מוזמנת לטקס, להגיע בחולצה לבנה, להגיע לפני כדי להירשם, לשבת בכסאות השמורים למצטיינים... אבא שלי קופץ משמחה, למרות שהוא רגיל, הוא גאה בי מאוד, הילדה שתמיד משרה עליו רוגע, ילדה מצטיינת, העיניים שלו נוצצות מאושר... ואני משיבה למייל שלא אוכל להגיע.

חושבת לעצמי, מה אם אבא שלי היה יודע על האתר הזה ועל ההתעניינות החדשה הזו שלי... ומרגיעה את עצמי, עדיין לא ניסיתי כלום...

הכל תמיד מצליח לי, הכל תמיד מושלם לי, מי שאוהב אותי מתקשה לשחרר, גם אני מתקשה להרפות מאהבה.

שלא תחשבו שהכל בא לי בקלות, התאמצתי בשביל כל דבר שקיבלתי, אבל תמיד בסוף הצלחתי, תמיד בהצטיינות, תמיד באהבה.

ומגיע הרגע הזה שהכל כבר נאמר, מה שהיה צריך להעשות נעשה. כולם ביחד אבל כל אחד שקוע במשהו, בעצמו, שקט. משהו חסר לי, מרגישה ריקנות, מדמיינת מה היה יכול להיות אם... ואז הבכי, ישר מישהו קופץ לנגב לי את הדמעות, כאילו שאני עשויה מסוכר, כאילו שעוד שניה הן ימיסו אותי. כולם התעוררו מעיסוקיהם וכולם שקועים בי, מעודדים, אוהבים, מחבקים, מצחיקים... עושים את מה שהם יודעים הכי טוב, להיות שם בשבילי כשאני הכי צריכה. אני מרגישה כפוית טובה, רק בא לי שהם ילכו לרגע, שיתנו לי דקה לבכות, שאוכל להפסיק להיות מושלמת לדקה, שאוכל להיות עצובה בשביל עצמי... זה לא קורה, אסור להינמס, צריך לחנוק את הדמעות ולחייך, ככה זה כשכולם איתך, אתה מקבל הכל ונשאר בלי כלום.

"במקום מסוכן שנקרא לו הבית 
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני 
ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים"

 אני לא חובבת של אביב גפן, יש לי סלידה מאוד גדולה ממנו. אך יש מעט שירים שלו ששמורים בלב, שירים שאני מוצאת בהם נגיעות משלי.
השיר הזה התנגן לי מספר פעמים בנשמה מאז שנכנסתי לאתר הזה, משהו בו ובאתר משתקף האחד בשני (רק הבתים, בלי הפזמון).

מישהו כתב לי פה שאני תמימה מידי למקום הזה, יתכן והוא צדק, יכול להיות שאני לא שייכת לכאן... ובכל זאת, משהו מושך אותי לאתר, לקרוא בלוגים, לקרוא במגזין, להבין מה זה העולם הזה, היקום המקביל הזה שמעולם לא נחשפתי אליו, לא הכרתי אותו, לא ראיתי אותותיו ומכאן הסברה הברורה שגם לא התנסיתי בו.

אני קוראת את כל הודעות ששולחים לי, לרובן אני לא עונה, מתנצלת מראש. אין לי מה לענות, אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה, אז בוודאי שלא אוכל לדעת אם אני מתאימה לך... כרגע הכל מרגיש לי כמו משהו מרוחק, שכל זה עדיין לא חלק ממני, כלום לא מתחבר ולא מרגיש מתאים.

יש אלמנט של סכנה במקום הזה, החשיפה האישית המאוד גדולה, ההיכרות בצורה וירטואלית עם זר, הדרישה מעצמי פה...

אבל אני אסתדר, יש לי קוצים, לומדת לגדל אותם לתפארת, הם מרחיקים את כל מי שצריך, בעיקר את החלשים והשוטים...

ועוד תובנונת [תובנה קטנה]: שמתי לב שכולם כאן (או לפחות אלו ששלחו לי הודעה כי אני חדשה, בניסיון להסביר לי על העולם הקסום), כולם הזהירו - שכולם כאן שקרנים ורמאים. מצד שני, כולם גם טענו שהם לא כאלו, שהם אנשים של כנות ואמת. פרדוקס מעניין. לא מנסה לנתח אותו, רק להצביע על תופעה.

חייבת לציין שהרבה ממה שקראתי קסם לי, משך אותי וסקרן אותי - דחף אותי להשאב למה שקורה פה, להקשיב ללב. עם זאת, משהו מאוד הרתיע, הפחיד, העלה חששות... עדיין לא יודעת אם אני שייכת.

כרגע רק קצת מבולבלת....

מחר זה יגמר...

מפחיד אותי שאשר בלי זה, מפחיד לשחרר מזה. בניתי על זה, דמיינתי את זה, יכולתי לחוש את זה, זה כמעט היה חלק ממני וזה יעלם. יעלם מבלי שהפסקתי לחוות את זה, מבלי שבאמת הרגשתי את זה, מבלי שמימשתי את זה, מרגישה שפספסתי, שהפסדתי הכל... מחר אצטרך להתחיל הכל מהתחלה, ללמוד לצעוד מחדש, עדיין לא הזמן לרוץ.

אני יודעת שאשאר בלי כלום, זו תוצאה מודעת לבחירה שלקחתי, אבל הסיכון היה גדול מידי. האמת היא שלא אשאר בלי כלום, אשאר עם משהו שיקח לי כמה חודשים להתגבר עליו, פיזית ומנטלית. לא יודעת מה עדיף.

זה גורם לי לעצבות, אבל אני יודעת שאלמד מזה משהו מהותי והכרחי. אני עדיין מאמינה שלכל דבר יש סיבה, אני מקווה שבסוף אני אצליח לראות אותה - והיא תהיה מספקת, מפקחת ומאירה.

זה מרגיש כמו להיות לבד בתוך ים של טירוף, שאף אחד מסביב לא באמת יבין, גם לא מי שלוקח חלק בזה ושותף לתהליך.

הזמן פשוט עף, הכל קורה מהר מידי, גם היום הזה. הכל מתפורר מסביב, אבל החיים ממשיכים כרגיל. אני באוטובוס, חוזרת מהלימודים, יש פה חיילים ואזרחים, הכל כרגיל... אבל משהו מרגיש שונה. ההתרגשות למחר, הציפייה, הדמעות שנדחקות ונחנקות כדי לא לצאת, מקום ציבורי, יום של שמש, חם, נגמרו הלימודים להיום, אי אפשר לבכות עכשיו.

מנסה להתרכז בנשימות, לנשום נכון, נשימות איטיות, כאלו שימלאו את הגוף בחמצן ואנרגיות. אין לי הרבה כוחות, בקושי ישנתי היום, נרדמתי קצת וקמתי... גם זה יעבור.. בא לי רק לדבר על זה עם מישהו, אבל בו זמנית לא בא לי לדבר על זה עם אף אחד, גם ככה לא יבינו, אולי ירחמו, לא צריכה שישתתפו בצערי...

מנסה לחשוב חיובי, לראות את האור בקצה, הרי אני יודעת שיהיה טוב. תמיד הכל מסתדר לי לטובה, כאילו מישהו שומר עלי, מכוון ודואג לי, תקראו לזה השגחה עליונה - לא משנה מה יקרה, זה בטוח יהיה לטובה. מדמיינת אור גדול שעוטף אותי ומגן עלי, אין יותר מה לחשוש ואין צורך לשאול שאלות, רק ללמוד מכל דבר שקורה... ולחיות... לחיות כי אני כבר כאן, אז אנצל את החיים האלו, לא אתבזבז...