הגיע היום...
יש סביבי המון אהבה, מוקפת באהבה, מרגישה אותה ממלאת אותי ומחממת אותי, תחושת אהבה אינסופית...
חלק באים והולכים, חלק נשארים לקצת וחוזרים לעניינם וחלק נשארים לכמה שעות, חלק מביאים מתנות, חיוכים... אבל הקרובים באמת נשארים כל הזמן, לא עוזבים לרגע.
וקיבלתי הודעה, במייל שלי, מצטיינת לימודים - ממוצע מעל 90 (שנה שנייה ברצף דרך אגב), מוזמנת לטקס, להגיע בחולצה לבנה, להגיע לפני כדי להירשם, לשבת בכסאות השמורים למצטיינים... אבא שלי קופץ משמחה, למרות שהוא רגיל, הוא גאה בי מאוד, הילדה שתמיד משרה עליו רוגע, ילדה מצטיינת, העיניים שלו נוצצות מאושר... ואני משיבה למייל שלא אוכל להגיע.
חושבת לעצמי, מה אם אבא שלי היה יודע על האתר הזה ועל ההתעניינות החדשה הזו שלי... ומרגיעה את עצמי, עדיין לא ניסיתי כלום...
הכל תמיד מצליח לי, הכל תמיד מושלם לי, מי שאוהב אותי מתקשה לשחרר, גם אני מתקשה להרפות מאהבה.
שלא תחשבו שהכל בא לי בקלות, התאמצתי בשביל כל דבר שקיבלתי, אבל תמיד בסוף הצלחתי, תמיד בהצטיינות, תמיד באהבה.
ומגיע הרגע הזה שהכל כבר נאמר, מה שהיה צריך להעשות נעשה. כולם ביחד אבל כל אחד שקוע במשהו, בעצמו, שקט. משהו חסר לי, מרגישה ריקנות, מדמיינת מה היה יכול להיות אם... ואז הבכי, ישר מישהו קופץ לנגב לי את הדמעות, כאילו שאני עשויה מסוכר, כאילו שעוד שניה הן ימיסו אותי. כולם התעוררו מעיסוקיהם וכולם שקועים בי, מעודדים, אוהבים, מחבקים, מצחיקים... עושים את מה שהם יודעים הכי טוב, להיות שם בשבילי כשאני הכי צריכה. אני מרגישה כפוית טובה, רק בא לי שהם ילכו לרגע, שיתנו לי דקה לבכות, שאוכל להפסיק להיות מושלמת לדקה, שאוכל להיות עצובה בשביל עצמי... זה לא קורה, אסור להינמס, צריך לחנוק את הדמעות ולחייך, ככה זה כשכולם איתך, אתה מקבל הכל ונשאר בלי כלום.
