"במקום מסוכן שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים"
אני לא חובבת של אביב גפן, יש לי סלידה מאוד גדולה ממנו. אך יש מעט שירים שלו ששמורים בלב, שירים שאני מוצאת בהם נגיעות משלי.
השיר הזה התנגן לי מספר פעמים בנשמה מאז שנכנסתי לאתר הזה, משהו בו ובאתר משתקף האחד בשני (רק הבתים, בלי הפזמון).
מישהו כתב לי פה שאני תמימה מידי למקום הזה, יתכן והוא צדק, יכול להיות שאני לא שייכת לכאן... ובכל זאת, משהו מושך אותי לאתר, לקרוא בלוגים, לקרוא במגזין, להבין מה זה העולם הזה, היקום המקביל הזה שמעולם לא נחשפתי אליו, לא הכרתי אותו, לא ראיתי אותותיו ומכאן הסברה הברורה שגם לא התנסיתי בו.
אני קוראת את כל הודעות ששולחים לי, לרובן אני לא עונה, מתנצלת מראש. אין לי מה לענות, אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה, אז בוודאי שלא אוכל לדעת אם אני מתאימה לך... כרגע הכל מרגיש לי כמו משהו מרוחק, שכל זה עדיין לא חלק ממני, כלום לא מתחבר ולא מרגיש מתאים.
יש אלמנט של סכנה במקום הזה, החשיפה האישית המאוד גדולה, ההיכרות בצורה וירטואלית עם זר, הדרישה מעצמי פה...
אבל אני אסתדר, יש לי קוצים, לומדת לגדל אותם לתפארת, הם מרחיקים את כל מי שצריך, בעיקר את החלשים והשוטים...
ועוד תובנונת [תובנה קטנה]: שמתי לב שכולם כאן (או לפחות אלו ששלחו לי הודעה כי אני חדשה, בניסיון להסביר לי על העולם הקסום), כולם הזהירו - שכולם כאן שקרנים ורמאים. מצד שני, כולם גם טענו שהם לא כאלו, שהם אנשים של כנות ואמת. פרדוקס מעניין. לא מנסה לנתח אותו, רק להצביע על תופעה.
חייבת לציין שהרבה ממה שקראתי קסם לי, משך אותי וסקרן אותי - דחף אותי להשאב למה שקורה פה, להקשיב ללב. עם זאת, משהו מאוד הרתיע, הפחיד, העלה חששות... עדיין לא יודעת אם אני שייכת.
כרגע רק קצת מבולבלת....
