7:00 קמתי, מקלחת. מקלחת בשבילי היא רגע קטן של אושר. אני מתקלחת בדרך כלל במים רותחים, כאלו שממלאים את החדר באדים, שרק מה שקרוב נחשף אליי, שהדברים הרחוקים מתאדים ונשכחים. אני אוהבת לכתוב לעצמי דברים על המראה, דברים שיעלו לי חיוך במקלחת הבאה. נכנסת למים הרותחים, עומדת בזרם ומסתכלת במראה. ביומיום אני רואה עצמי מפסגה המשקיפה על הגוף שלי, אני רואה את הידיים שלי זזות, את הרגליים הולכות, את הבטן מתכווצת, את החזה עולה ויורד בכל נשימה ואת השיער גולש מהכתפיים מטה. אבל אני לא רואה את הפנים שלי, לא מביטה לעצמי עמוק בעיניים. אני רואה אותי מבפנים, תחושה פנימית שמתפענחת לתנועה, אך לא כפי שאחרים צופים בי. מול המראה הפנים והחוץ מתחברים, אני מרגישה שלמה, אוהבת מראות. מסכלת במראה עד שדמותי נעלמת באדים, ואז רואה "יום של עוצמה ואהבה", זה מה שכתבתי לעצמי במקלחת הקודמת (אתמול לפני השינה), מחייכת, מוחקת, מחכה שהאדים יתחזקו על המחיקות שנראות כעת כמראה חשופה, האדים טשטשו שוב, משאירה לי הודעה למקלחת הבאה. אני אוהבת שהריח של הסבון, השמפו והמרכך מתערבבים ויוצרים ריח נקי ורטוב, ריח ממכר שיכול להאריך את המקלחת שלי, לגרום לי להשאר יותר זמן משתכננתי. אני אוהבת גם לצאת מהמקלחת, לראות את כל האדים יוצאים לחלל, מפזרים ריח נעים בכל הבית, מכינים את הבית לבואי, לא נותנים לי לאבד את ההרגשה הנעימה בבת אחת, בסוף נעלמים, מחזירים אותי למציאות.
ועוד רגע קטן של אושר, פינוק עצמי שרק בנות יכולות להבין. זמן שבו אני מרגישה את עצמי ומתמסרת למגע, מורחת קרם גוף שנמס ונספג במהירות, שמשאיר ריח קליל ונעים ותחושה רכה וחלקה. אחר כך קרם פנים, עדין עוד יותר ומרענן בריח שמזכיר לי את המקלחת שלפני רגע נגמרה. מסיימת עם הסוד הקטן שלי - קרם רגליים, הוא שומר על עור של תינוק, מעולם לא היה לי יובש ברגליים, זה סוד הקסם.
8:10 השיער עדיין רטוב מעט, לא התייבש לגמרי. יצאתי החוצה קטפתי נקטרינה (אמיתי, יש לי עץ נקטרינות). הנקטרינות בעץ יותר קטנות מאלו שבחנויות, בחרתי אחת, הכי יפה. לקחתי אותה לתוך הבית, שטפתי, היא הייתה מתוקה במיוחד ועדיין מעט קשה, בחרתי נכון.
לא התכוננתי לאורחים, קיוויתי ליום בלי ביקורים. שלושה חברים ונספח. הוא נספח כי הוא לא חבר, כי אם היו שואלים אותי - הוא לא היה מגיע. מציעה להם לשתות, רצו נס קפה, אין חלב, הכנתי להם קפה שחור בכוס קטנה עם כפית סוכר אחת. לא שאלתי כמה סוכר לשים, אף פעם לא שואלת, אף פעם לא התלוננו. חתכתי להם עוגה ואבטיח, הנחתי במרכז השולחן, כל אחד לקח משהו, הם מרגישים בנוח, פעם היו באים הרבה. הנספח מהר מאוד הפך למטרד, רק מנימוס, או מרחמים בעצם, הקשבתי. הוא סיפר שלא תכנן לבוא, שראה אותם במקרה יוצאים, שאל לאן והצטרף. הפעם האמנתי לו, נשמע הגיוני, השעה מוקדמת, אני לא ידעתי שיבואו, אז איך הוא ידע. הוא לא הפסיק לדבר, הצטערתי שהוא בא. הייתה שנייה של שקט, כולם הסתכלו על כולם וחייכו חיוך נבוך, חשבתי שזה קסום, מייד הוא קטע את המומנט שנוצר ושוב התחיל לדבר, כאילו פחד מהקסם שהתחיל להתפשט, פחד מרגע של שקט, פחד שיתקל בעיניים של מישהו בדממה. אני לא אוהבת את זה, את הדיבור האינסופי על כלום רק כדי למנוע רגע של שקט. רגעים של שקט מחדדים את השיחה, נותנים לה לגלוש למקומות טבעיים, למרות ההרגשה המובכת, למרות שהלחיים שלי בערו וסמקו, ואולי זו רק אני שמובכת ברגעים שקטים. מי שישב לשמאלי התקרב פתאום, הרגשתי שהוא נושם לי בצוואר ועברה בי צמרמורת, הוא לחש לי 'קלואי', הבנתי על מה הוא מדבר, הייתי בהלם שהוא שם לב ועוד יותר בהלם שהוא זיהה. הוא חזר להתיישר בכסא וחייך אלי, חייכתי בחזרה, שנינו מסתכלים אחד על השני, לא מורידים את העיניים, מעין דו-קרב מי יסתכל יותר זמן לתוך העיניים, עמוק לאישון, הרגשתי את הלחיים שלי שוב בוערות, הנשימות שלי נהיו מהירות יותר, נשברתי, צחקתי, הורדתי מבט. הם לא הבינו מה קרה עכשיו. המשיכו לדבר, איבדתי אותם לגמרי, הם דיברו על אירועים מהעבר הקרוב, תאוריות ועובדות, לא היה לי מושג מאיפה להתחיל, איך להשתלב בשיחה. הנספח המשיך לדבר ולדבר, הרגשתי איך הסלידה ממנו הופכת אצלי לחוסר עניין מוחלט. ניסיתי לעשות סדר בראש ודווקא אז הוא פתאום בהה בי. צריך לעשות חוק נגד בהיות, זה מרוקן את המחשבות, זה עושה קצר למוח, זה לא חוקי. שום דבר לא עלה לי לראש, כנראה יצא לי פרצוף עצבני כי שאלו אותי מה קרה, ואז הרגשתי איך הפנים שלי נרפות. האמת שלא קרה כלום, להם אין בעיה עם הנספח, זאת בעיה אישית שלי מולו, לא בטוחה אפילו שהוא מודע אליה, אבל היא קיימת, היא שם והיא גורמת לי לחוש לא בנוח כשהוא בסביבה. הרגשתי את העיניים משמאל צורבות לי את העור, סובבתי את המבט והוא באמת הסתכל עלי, יש לו את העיניים הכי יפות בעולם, הוא גם יודע להגיד את הדברים הכי יפים בעולם, הייתי שם ואני לא מעוניינת לחזור, אז הסבתי את הראש חזרה למרכז השולחן כאילו עוקבת אחרי הנאמר. הרגשתי אבודה בבית שלי, נספח לא רצוי, שלושה חברים טובים שאחד מהם עושה עלי מניפולציות שכבר ניסו לכבוש אותי בעבר ונענתי בשלילה. קמתי, צעדתי לאחור ופרשתי מהשולחן, יצאתי למרפסת והנחתי לזירה המטורפת במסבה של 'מפגש חברים' להתקיים בלעדי.
אחד מהם יצא, לא השמאלי, גם לא הנספח. הוא רצה לדעת מה קרה, ברור שעניתי שכלום, שהכל בסדר, שזו סתם התקופה... ברור שהוא לא האמין וציפה לשיחה פתוחה. סיפרתי לו על השמאלי, על שנים של חברות טובה שמונעת מניסיונות חיזור מצידו, הוא מכור למילה 'לא', שהוא יודע שאני לא מעוניינת ולא מפסיק, שזה כבר מהתיכון, מהרגע שהפסקנו להיות ילדים המתעלמים מהמגדר והפכנו לאיש ואישה, שרק ההגדרה הזו כשלעצמה יש בה משיכה נסתרת, שגם כשיש לו חברות לטווח ארוך הוא מאשים אותי שהוא לא נשוי, שהוא עם אחרות רק כדי לא להיות לבד, הוא חושב, האמת שהוא בטוח (לא ברור לי למה) שבסוף המאמצים שלו ישתלמו ואני אבין שנועדנו. החוורתי כשהוא אמר לי שכולם יודעים על זה, חשבתי שזה לא כזה שקוף, אולי רק לי. הוא המשיך וסיפר לי דברים עליהם מהתיכון, על איך התערבו 'השמאלי' וחבר נוסף (שלא נכח הבוקר) מי יצא איתי לנשף סיום בי"ב, אני יצירתית, לא ידעתי על ההתערבות עד היום, אבל הייתי היחידה שהגיעה לנשף עם שני בני זוג, כל זאת רק בגלל שאסור היה להביא חברים מחוץ לבית הספר וחבר שלי (שהיה חייל) לא יכל כמובן להצטרף. התאכזבתי מאוד שאף אחד לא סיפר לי על ההתערבות עד היום. סיפרתי לו גם על הנספח, על זה שסיפרו לי מה שהוא אמר, שהוא לא יודע ולא מדמיין שאני יודעת בדיוק מה הוא חושב עלי, מה הוא עשה, ומה אמר עלי יום אחד לאח שלו, שסיפר לי הכל, שמאז אני לא מאמינה למילה שלו. זה שישב איתי חיזק את הדעה שלי על הנספח, הוא אמר שהנספח שאל מלפני יומיים מתי הם מתכננים לבקר ושיודיעו לו. בבוקר הם התקשרו להגיד לו שהם באים, זה לא היה בהפתעה. התאכזבתי, לא הייתי מופתעת, אבל עדיין התאכזבתי, בעיקר מעצמי, שהפעם האמנתי לו. ככה המשכנו את השיחה, סרקנו את העבר והשקפנו על ההווה, בחנו את מי שסביבנו וסקרנו את כולם, לא בעין מבקרת, אלא בעין סקרנית, סקרנית לשינוי ולבגרות, איך פעם היינו ילדים תמימים שפשוט נהנו ביחד, ואיך היום כל אחד נושא את העולם שלו עם הקסמים הטובים והכישופים הרעים.
בוקר אחד קצר, כל כך הרבה אכזבה. כל כך הרבה גילוי.
