להריח בתחת

לאיש חשוב אחד, ומאוד מוכר, יש איש חשוב אחר מוכר לא פחות שלוחש לו סודות באוזן. ולאיש האחר יש איש נוסף שאף אחד לא יודע

על קיומו שלוחש לו מה להגיד לאיש החשוב. זה אני.

אני האיש שיושב מאחורי הקלעים וממעט להופיע. אותי לא מעניין להיות כלי על לוח המשחק. אותי מעניין לנהל את המשחק מהצד.

מה ששני האנשים החשובים לא הבינו עד כה, זה שברגע שאתה בפרונט, אתה הופך להיות כלי. היציאה מהחדר החשוך אל קדמת

הבמה משולה לאיבוד ריכוז בעיניי. אתה מאבד קשר למאחורי הקלעים ושם... מאחורי הקלעים, מתנהלות השיחות הכי מעניינות.

והשיחות הללו הן כל כולן דבר אחד: פרספקטיבה.

ידע + קשרים = השפעה.

השפעה + יצירתיות = יכולת.

יכולת + ממון = כוח.

כוח + יכולת יזום = חופש.

חופש הוא המשאב אליו כולם חותרים.

- - - - - - - - - - - - - - -

החיים הם פריים אחר פריים. מי שלא מבין את זה, לא מבין את החיים.

פריים: ״עשן בכיכר רבין, שחורי עור מתרוצצים, רימוני הלם נזרקים, משטרה וסוסים, כאוס.

הפריים הזה נחרט במוח הציבורי.

את הפריים הזה המשטרה -מאוד- לא רצתה שיראו. כי הפריים הזה היה בעצם

תוצאה בה 300 ילדים מורידים למשטרת ישראל את המכנסיים בכיכר.

הרבה גופים עכשיו קיבלו תיאבון וזו השיחה שמתנהלת בדלתיים סגורות.

האם באמת ניתן למנוע מהמון של 50 אלף מאוחדים להתפרע?

פריים אחד. זה כל מה שצריך. פריים אחד. הרעיון נשתל. עכשיו זו שאלה של

התפתחות נכונה או קמילה. הממשלה חותרת לקמול את הרעיון משורשו. לצערי

חוסר ההבנה של הנוגעים בדבר דל. אין הבנה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - 

בין האצבעות, מכנס ברמודה, יחף.

אני משקיף בדמותי במימי הבריכה. ״תזכור את היום הזה״, אני אומר לעצמי. ״יהיו

לזה השלכות בעתיד.״

אחר כך אני ניגש למחשב. כותב את מה שכותב. ואז מתקשר לאיש אחד, חשוב, אבל לא

ממש מוכר...