להריח בתחת

הנה ״הטאלנט״ שלי. 

אני יכול להפוך כל -אדם- לרוקסטאר. אני יודע מה עובד. אני גם יודע איך להוציא

מכל אדם את הניצוץ הבודד. משהו אחד באמת טוב שהאדם הזה יכול להוציא נכון.

זה הכישרון שלי. אני ״מעצב״ אנשים. הם באים אלי שאני אשייף אותם ואגיש אותם

נוצצים לעולם. הם באין אלי -למצוא- מהו הניצוץ שלהם. 

רוב בני האדם לא יודעים מהו המשאב האישי עמו הם יכולים לסחור עם העולם. 

רוב מי -שיודעים- מהו המשאב האישי עמו הם יכולים לסחור עם העולם, לא יודעים איך לסחור.

מעטים יודעים גם מהו המשאב האישי שלהם, וגם איך לסחור בו. 

אותם מעטים, הם אותם אלו שאתם מכירים כאלו שהצליחו.

בכל אחד ואחת יש משאב. אבל הזין הזה כל כך סמוי שלוקח שנים למצוא אותו.

זו גם הסיבה שרוב בני האדם עובדים בעבודה שהם לא באמת ״הוקרצו״ עבורה. 

הם שכנעו את עצמם שמה שהם עושים זה מה שהם רוצים לעשות וזרמו עם החיים.

יש להם אולי ״הובי״ או עיסוק נוסף צדדי, אבל ״זו לא פרנסה״ הם אומרים לעצמם, וחיים.

אני כותב את הפוסט הזה אחרי רפרוף על הצע המלכות שיש באתר הזה.

אני איני עבד, ואני איני אדון. אני לא משחק במשחק התפקידים הזה, הוא מאוד

משעמם אותי. כל דבר צפוי, משעמם אותי. ולכן, אני מעדיף פשוט לחוות ולהעניק

חוויות חיים בחזרה. זה הדבר היחידי החשוב בחיים האלה. חוויות. בסופו של דבר,

רק איתן אנחנו עוזבים. אז ככה מצאתי את עצמי נכנס לרפרוף על הצע המלכות באתר.

הנה לכם דוגמא לחוסר ניצול משאבים. היא נכונה -לשתי מלכות- שמצאתי פה בעודי מרפרף

בפרופילים, וגם כתבתי להן, ״אתן אינכן יודעות לנצל את המשאב שלכן״.

אז אותן שתי מלכות, הלוא הן מייצרות תוכן, התוכן שהן מייצרות אומנם לא משיוף,

אבל בהחלט אייכותי. לקחת את המשאב הזה, של מי שהן, עד הסוף. להוציא מהן את 

המקסימום ברמת התכנים, לבנות נרטיב, לבנות להן ברנד, להוציא פי.אר,

ולהתחיל לדחוף את הברנד הזה. בתקופת זמן של שנתיים (שזה עידנים במונחי

רשת) ניתן למכור את הברנד ולבסס -חיים- הנוסבים על ״ההובי״. על הדבר האחד

הטוב שהן עושות. אבל במקום זה, הן מפזרות תמונות באתר שאולי יביא להן מישהו

שיהיה מוכן להיות הכרטיס אשראי שלהן לכמה ימים. או סתם ישעשע אותן מינית, אחרי

יום במשרד. איזה בזבוז של משאב.

מי שיודע לנצל את משאביו העצמיים, חי.

מי שלא, שורד.