בעת האחרונה סערות הנפש מלוות את קיומי היומיומי. אני מדמה את עצמי לאותה שושנה שננטשה על האסטרואיד של הנסיך הקטן שמלמדת את עצמה איך להשקות את עצמה ולהתכוונן לשמש בכוחות עצמה.
כמי שהורגלה במשך חודשים לא לקבל החלטות אין מלאכה שלא קשה לי. אני נזכרת בשיחותינו הראשונות... שהייתי עצמאית וחזקה... והוא אמר שהוא ישנה את המודוס אופרנדי שלי מ-א ועד ת.
אני חייבת להודות שלא האמנתי לו... הכל היה כלכל איטי שרק במבט לאחור ניתן להבין איך הוא חילחל לתוך דמי ולתוך איברי הפנימיים...
בחודשים הראשונים שלאחר ההיכרות שלנו כלל לא נפגשנו. אני הדפתי כל נסיון למפגש נוסף כיוון שראיתי בו סכנה קיומית.
האמת היא שעוד לפני שהכרנו חלמתי עליו... בראתי אותו בראשי... אמנם לא הייתי חברה בכלוב ובעוונותיי אפילו לא הייתי מודעת לסצנה השלמה שקיימת וקרויה בשם bdsm... ואפילו אם ידעתי קצת זה לא היה ראוי מבחינתי... זה היה אפל מדי... לא בשבילי!
אבל בחלומותיי, בפנטזיות שלי... הפורקן יכל להגיע אך ורק מדמיונות של שליטה והשפלות בעיקר מנטליות שמניעות לכניעה מוחלטת.
אני לא אשכח את היום שהכרנו... לבשתי שמלה מהממת מטופ שופ... הייתי אפילו רזה מהיום... 42 קילו :), צמה בלונדינית קלועה לצד, עקבים כאורך הגלות ומבט בעיניים שאומר הכל... (מחכה שיוציאו אותי מה שיעמום הנצחי הזה)... אני זוכרת שהוא עמד משמאלי בבר- בחור גבוה ונאה מאוד עם עיניים כחולות בהירות ועור זהוב... הוא הזמין לי דרינק בצורה המדויקת שבה מזמינים לבחורה דרינק- ״מה את שותה?״ בדיוק סיימתי בקבוק יין אדום אותו חלקתי עם חברה... ״ תביא לנו עוד בקבוק בבקשה״... וכך הוא הצהיר בבטחון שאין לו שום כוונה לעזוב עד סוף הערב...
לימים הבנתי שגם אם היה לו נעים לקום וללכת... הבקבוק היקר שהרגע קנה לא היה גורם לו להסס...
זהו המודוס אופרנדי של המלך...
הוא עושה כל מה שעושה לו נעים... בלי להתאמץ... בנונשלנטיות שמאפיינת רק אותו. מצד שני הוא אינו מסתיר כוונותיו ואינו מתנצל על שום מעשה.
זה היה ערב נעים ורגוע... אבל שדים החלו לדבר ולקום לתחייה בתוכי... אמנם לא ידעתי מה גודל המאורע אבל הרגשתי... כמו השקט שלפני הסערה... והייתי מתוחה מאוד.
חברה שלי ישבה לידי עם חברשלה אך לחשה באוזני שאתן למלך את הטלפון שלה... הרי היא זו שעשתה לו עיניים מצדו השני של הבר... וכך הוא הגיע... אך בחר לשבת לידי.
ניסיתי לומר לו שהיא מעוניינת בו אך הוא התעלם... הוא תמיד מתעלם מכל העובדות שאינן עולות בקו אחד עם רצונותיו...
המשכנו לדבר... גילינו ששנינו נשואים... לי ילד ולו שניים... שנינו מעולם הפיננסים.... (מדרגים שונים שאינם ברי השוואה)... תחומי העניין שלנו דומים...
לא דיברנו על שום דבר מיני... אבל המהות שלו... העור... הצורה שהוא מניח את הגוף שלו... המבט שלו בעיניים... האופן שבו כל שאלה שלו גרמה לי לפקפק בעצמי... גרמו לי להרגיש...
לפני שהלכנו קמתי לשירותים... שיצאתי מהתא הוא עמד שם, חיכה לי עם מבט בעיניים שאפשר היה לחשוב שקראתי לו... הוא ביקש את הטלפון שלי :). מנומס שכזה- גנטלמן אמיתי :)... נתתי לו את המספר...התכוונתי ללכת אך הוא סובב אותי, נישק אותי בלהט, והכניס אותי לתא. הרגשתי את גופי מאבד אחיזה... משהו בו גורם לרגליים שלי לאבד את אחיזתם בקרקע רק מנשיקה...
השמלה הקצרה של עפה למעלה... ידיו בתוך התחתונים שלי שכבר היו סחוטים מרטיבות בלי שהוא יגע בי... כמה נגיעות קלות בדפנות ואני ממלמלת... ״תיזהר אני משפריצה״.... הוא חייך חיוך מבין... והכניס את ידו למקום הנכון ולחץ.... זרם חם שטף את ידיו... ואני חייכתי באושר...
כשהתלבשתי ועמדתי לצאת הוא אמר לי לחכות ועשה פיפי... אבל כל מה שאני ראיתי... זה שאפילו לא עמד לו :). וידעתי שאבוד לי.
הוא שאל בחצי צחוק אם אני מעוניינת למצוץ ואני הסתכלתי עליו עם המבט הכי מתנשא שקיים בי.
הוא החזיר לי מבט של -״נרשם ביומני״... מבט שחזר על עצמו לא מעט בחודשים הבאים....ברגעים שונים שבהם לאט לאט הוא עיצב אותי מחדש... יצר את סאני... בשבילו.
ברגעים האלה אני כלכך אוהבת אותו. כמו שאוהבים את בורא עולם...
ברגעים אחרים אני כועסת מאוד.
הוא לקח ממני את המפתחות... וניווט במשך שנתיים שלמות. יום אחד הוא החזיר מבלי לתת לי מפה שתסביר לי איך חוזרים הביתה.
מודוס ויוונדי- מצב לחיות- חותמים על הסכמי כניעה שמאפשרים להמשיך את הקיום ההדדי... אבל תמיד יתכן שהמצב יתדרדר.
המון זמן עבר מאז הסשן האחרון... 4 וחצי חודשים... כל יום בשבילי הוא נצח נצחים...
כמו ב-AA ... אני סופרת ימים.... בידיעה שבקרוב יהיה קל יותר.