אחרי שנים של עיצוב עצמי כרצונו של המלך נראיתי אובייקטיבית במיטבי. הייתי הכי רזה וחטובה שהייתי מימיי והקפדתי על כל חלק בזהות החיצונית שלי. לבשתי שמלות כמעט מדי יום ובחורף גרביוני הניילון שלי הוחלפו בירחונים על מנת לאפשר לו גישה קלה אם במקרה יבחר לראות אותי באותו היום. הדבר היחיד שלא אהבתי בעצמי היו העיניים שלי. לי יש עיניים נוצצות תמיד ולסאני יש עיניים כבויות שמנצנצות רק שהמלך גאה בה.
הסביבה הקרובה לי פירשה את המבט המזוגג בכך שהנישואים שלי עלו על שרטון וכאלה אך אני ידעתי שמשהו בניצוץ הפנימי של כבה.
הייתי כלכך עמוק בתוך הסיפור אבל היו רגעים שבהם המלך פגע בי ללא שום הצדקה. פשוט כי יכל והוא הפיק הנאה עצומה מהסבל שלי. האמת היא שאני בספק אם הוא הרגיש משהו אבל הוא כנראה ניסה להרגיש וכל פעם נהנה לבדוק שהוא עדיין לא מרגיש כלום. כמו משחק בעכברי מעבדה.
ברגעים האלה במקום לקום וללכת הייתי מנסה להסביר לו למה אני "לא אשמה", אבל הוא לא היה משתכנע. ככל שהמשכתי להסביר שלא עשיתי שום דבכ רע הוא היה מחפש ומוצא סיבות חדשות לכעוס עלי.
ברגעים האלו ניסיתי להיזכר בבחורה החזקה שהייתי פעם.. אני זכרתי את עיניי המנצנצות ואת הנשמה היוצרת מציאות שבתוכי. ניסיתי לחפש את הדרך חזרה אלא שכמו בסיפור של הנזל וגרטל הפירורים כבר מזמן נעלמו- לא הייתה דרך חזרה לאדם שהייתי לפני.
לקח זמן עד שהבנתי שהדרך היחידה היא לאסוף את חלקיי ולרקום בעזרת חוטי זהב אדם חדש.
אני
