האיש ההוא

אין כמוך איש יקר שלי בכל העולם הזה ובטח באתר הכלוב.

קח את כולי ועשני מאושרת.

בכל דרך שתבחר.

אני כאן בשבילך.

שאני אומרת לא, אני מתכוונת ללא. 

אל תנסו לשכנע אחרת.

זה כבר היה צפוי . הרגשתי וידעתי שזה מגיע . 

אי אפשר להתווכח עם אינטואיציה של נשים.

אבל חיכיתי.

וסבלתי .

ורציתי מאוד לתת לזה עוד הזדמנות.

ושזה יצליח לי.

אני מכורה ואני יודעת.

אוהבת את התחושה של השוט שהוא מפלח את עורי הלבן.

אוהבת את החוסר אונים הזה.

הריק שפתאום מתמלא.

החום שעוטף.

אוהבת להיות מלמטה.

נכנעת לענישה שלו.

להוראות.

ליד המכוונת.

אבל לא עוד. 

אני חזקה ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

לכן שמתי לזה סוף.

ועד שליבי יתגבר עליו...אחזור ובגדול.

שוב...אני לא ממהרת.

ואכן הגיע היום הזה.

היום בו ידעתי כי שפחתך לא תוכל עוד להלך חופשי ולנסות ולברוח ממך.

היום בו ידעתי כי אני אשלם מחיר על התנהגותי.

היום בו זה יקרה.

עמוק בתוך ליבי ידעתי כי כל מה שתעשה לי וכל שתבקש..לא אפצה את פי.

עמוק ידעתי כי שפחה כמוני חייבת להבין ידו של אדונה מהי.

המבט שלך הי קר.

התנועות חדות וקצרות.

ההליכה שלך הייתה איטית.

כמי שיודע בדיוק מה הולך לקרות ומנגד ההיפך הגמור. אין לי שמץ של מושג.

הושבת אותי על הברכיים במרכז החדר. ה"גאג" שדחפת לפי לא אפשר אפילו לרוק שלי להשפך מפי.

הוא אטם את פי הרמטית. הבנתי שיש לו מטרה.

בציפיה דרוכה חיכיתי לשק השחור שתניח על ראשי ושזה לא הגיע, הבנתי את כוונותיך שהפעם אני לא רק ארגיש אלא גם אראה הכל.

לא היה צריך להסביר לי את זה. פשוט ידעתי .

פתחת את התיק הארור שלך...רעש השלשלאות נשמע הולך ומתקרב אליי.

מנגינה שלמה של אביזרים מתכתיים החלה לנגן באוירת מתח שאותה היה אפשר לחתוך בסכין.

וכמו שציפיתי לכך...אט אט עלה והתמקם לו הציוד על גופי . פיטמותיי בערו מכאב, קולר המתכת הכבד שעל צווארי לא אפשר לי להרים את הראש. החבלים היו מהודקים והמשקולות התנדנדו על גופי בכל מיני אזורים.

שקט.

מתח.

ציפייה.

אני מרותקת בלי יכולת לזוז ובקושי נושמת. 

מתפללת.

לא מבינה איך ולאן אני קשורה אבל מרגישה היטב שלא יכולה להזיז ולו איבר אחד בגופי.

רק הראש חושב, מדמיין, יודע ומצפה.

ואז זה הגיע......................................!!!!!!!!!!!

בסוף אמרת לי שהייתי אתך שעתיים.

לא האמנתי.

קשה היה לי לקום אחרי שגופי הנאלם ספג וספג והתרגל לתנוחה הכנועה שכפית עליי.

כנראה שהגיע לי.

אני יודעת היום שהכלבה הנרצעת שלך לא תסרב חלילה או תעז לעשות משהו שלא כרצונך.

מעריצה אותך אדוני היקר.

שלך....לא ממהרת.

סליחה אדון יקר שלי. סליחה. 

אני יודעת שאתה לא תקבל שום תרוץ למה לא הגעתי .

זה היה מוצדק מבחינתי ואתה יודע זאת.

הסברתי...

ביקשתי שתבין...

ירדתי על ברכיי...

התחננתי...

ואתה , לא היית אפילו מוכן לשמוע.

מוכנה לעשות הכל בכדי שתסלח.

מוכנה לתקן.

רוצה .

אני יודעת שאענש. ולא משנה הסיבה בגללה לא הופעתי.

אני יודעת שתכאיב לי גם בנשמה וגם בגוף.

מקבלת את החלטתך .

תעניש אותי ואל תרחם.

כלבה כמוני צריכה ללמוד.

שלך, לא ממהרת.

אוי זה היה כל כך מדהים.

עשית ממני כלבה שלך.

הורדת אותי כל כך נמוך.

עשית ממני חפץ.

טיפלת בי.

לא נתת לי את הזכויות הבסיסיות כלל.

תקעת את עצמך כל כך עמוק בתוכי ובתוך הלב שלי.

הרגשתי אותך שם.

ולמרות שכאב לי.

ולמרות שסבלתי .

ולמרות שסרבתי.

ולמרות שאת הקטע האחרון לא רציתי.

היום לא אלך לעבודה. אני מלאה בסימנים.

אין בי ולו רגע אחד של חרטה על שעשית לי .

בפעם הבאה לך עוד יותר רחוק.

שלך....

לא ממהרת.

אמנם אני נוהגת להשוות כל אחד ואחד לאקס שלי...אבל אתה הפתעת. 

כנראה שהמשיכה שלי לעקרבים חזקה.

אנונימי ושקט, חכם וגבוה, קשוח וקשוב...כבשת אותי .

יש בך את מה שאני מחפשת.

הצלחת בסשן אחד ומיוחד להעיר בי את הכבוי.

הערת לי את כל החושים...את הצמרמורת בגוף...את הצמאון לשליטה..את ההתמסרות..את הגעגוע לכאב.

לא רוצה שתעצור, תמשיך....קח אותי , תעיר אותי...יש בי עוד המון.

הוא האחד שלי .

הוא היודע לפנק.

הוא היודע להקשיב.

הוא יודע מה אני רוצה.

הוא יודע מה אני צריכה.

הוא יודע לתת.

הוא יודע לקחת.

הוא יודע להכאיב.

הוא יודע ללטף.

הוא יודע לומר.

הוא יודע להקשיב.

הוא הוא האחד שלי.