ואכן הגיע היום הזה.
היום בו ידעתי כי שפחתך לא תוכל עוד להלך חופשי ולנסות ולברוח ממך.
היום בו ידעתי כי אני אשלם מחיר על התנהגותי.
היום בו זה יקרה.
עמוק בתוך ליבי ידעתי כי כל מה שתעשה לי וכל שתבקש..לא אפצה את פי.
עמוק ידעתי כי שפחה כמוני חייבת להבין ידו של אדונה מהי.
המבט שלך הי קר.
התנועות חדות וקצרות.
ההליכה שלך הייתה איטית.
כמי שיודע בדיוק מה הולך לקרות ומנגד ההיפך הגמור. אין לי שמץ של מושג.
הושבת אותי על הברכיים במרכז החדר. ה"גאג" שדחפת לפי לא אפשר אפילו לרוק שלי להשפך מפי.
הוא אטם את פי הרמטית. הבנתי שיש לו מטרה.
בציפיה דרוכה חיכיתי לשק השחור שתניח על ראשי ושזה לא הגיע, הבנתי את כוונותיך שהפעם אני לא רק ארגיש אלא גם אראה הכל.
לא היה צריך להסביר לי את זה. פשוט ידעתי .
פתחת את התיק הארור שלך...רעש השלשלאות נשמע הולך ומתקרב אליי.
מנגינה שלמה של אביזרים מתכתיים החלה לנגן באוירת מתח שאותה היה אפשר לחתוך בסכין.
וכמו שציפיתי לכך...אט אט עלה והתמקם לו הציוד על גופי . פיטמותיי בערו מכאב, קולר המתכת הכבד שעל צווארי לא אפשר לי להרים את הראש. החבלים היו מהודקים והמשקולות התנדנדו על גופי בכל מיני אזורים.
שקט.
מתח.
ציפייה.
אני מרותקת בלי יכולת לזוז ובקושי נושמת.
מתפללת.
לא מבינה איך ולאן אני קשורה אבל מרגישה היטב שלא יכולה להזיז ולו איבר אחד בגופי.
רק הראש חושב, מדמיין, יודע ומצפה.
ואז זה הגיע......................................!!!!!!!!!!!
בסוף אמרת לי שהייתי אתך שעתיים.
לא האמנתי.
קשה היה לי לקום אחרי שגופי הנאלם ספג וספג והתרגל לתנוחה הכנועה שכפית עליי.
כנראה שהגיע לי.
אני יודעת היום שהכלבה הנרצעת שלך לא תסרב חלילה או תעז לעשות משהו שלא כרצונך.
מעריצה אותך אדוני היקר.
שלך....לא ממהרת.
