ולפעמים אני אוהב לעצום את העיניים, מהר. להנות מהבזק לבן קצרצר שנמס לשחור, ומשאיר אחריו שובלים וצורות שממשיכות להתערבב, עד שנעלמות לאפלה. וכשהעיניים נעצמות, ככה מהר וחזק, בזמן הזה, עד שהחושך נהיה מוחלט, אני זוכר איפה כל דבר היה, איך כל דבר נראה, איך כל דבר נשמע והריח, ואיך כל דבר הרגיש בשניה שלפני. והזכרון הזה נחקק, נשמר, ומתוייק. כמו תמונה באלבום.
וזאת הסיבה, מתוקה שלי, שלפעמים באמצע אני עוצר ומסתכל. עוצר, מסתכל, ועוצם את העיניים. כדי שכשמתי שארצה, אוכל לראות את הפסים המאדימים האלו שנמשכים אצלך מהירך ועד הישבן, את הפנים הסמוקות, את החיוך המתגרה, את החזה שעולה ויורד כשאת מתנשמת, את העור נאבק אל מול החבלים, את הפה המרייר שמנסה להסגר מסביב לגאג, את העיניים שלך רעבות לעוד. כדי שאוכל לשמוע אותך צועקת, מתחננת, בוכה, וגומרת גם כשאני באמצע יום עבודה משמים. כדי שאוכל להרגיש את העור שלך אדום, חם, ומזיע גם כשאני הולך בגשם, וכדי שאני אוכל לחוות אותך שוב ושוב גם כשאת רחוקה.
כל רגע כזה, כל הבזק כזה, כל תמונה כזו, לוכדת רגע מושלם, רגע בו כל היקום מתנקז לתוך מקום אחד בסדר מופתי. וגם אם שכשהעיניים נפתחות, היקום חוזר למקומו הטבעי, והעולם ממשיך להסתובב, הרגע הזה נשאר שם, קפוא בזמן, מושלם. וגם ברגעים בהם לא הכל חלק, בהם הטונים עולים, ומילים נזרקות בכעס ובמטרה להכאיב, והרגשות פגועים, והעונשים כואבים, הוא לא משתנה, לא מתעוות. ולפעמים, אני מודה, אני אוהב לעצום את העיניים, ככה מהר, גם ברגעים האלה, כי גם אלה הם רגעים של שלמות.
ואת, אלבום תמונות שלי, את האובייקט המושלם לצילום, ואני לא יכול לחכות לצלם אותך עוד ועוד.
