בחיי שרק רציתי קצת בידור, ואיזה מקום טוב יותר לקבל את זה מאשר מדור "יחסים" ב- YNET? ועוד עם המילים "מתעלל סמוי" בכותרת. אז הנה, בשבילך, http://bit.ly/1Hxe7jr.
אז אני מתחיל לקרוא, וכבר יכול לשמוע את תופי המלחמה מתגברים ועולים מהבטן למעלה. אני ממשיך לקרוא, והם כבר מחרישי אזניים. אני מסיים לקרוא, וריח חריף של וניל, לא מהסוג האיכותי, אלא הזבל התעשייתי הנוזלי, סותם לי את האף, ואני מתחיל לזמזם עכשיו מכל הדברים את האינטרנציונל. "קום התנערה עם חלכה / עם עבדים ומזי רעב / אש הנקמות הלב לחכה / לקראת אויב הכון לקרב / עולם ישן עדי היסוד נחרימה / מגב כפוף נפרק העל...", ושניה לפני שאני מזנק על המקלדת כאחרון הטוקבקיסטים, עם העילגות ושגיאות הכתיב המתבקשות, אני עוצר את עצמי, ונושם עמוק, ומחליט לכתוב לך כמה מילים. וזה קשה, כי לכמה רגעים אני מרגיש כמו איזה חוזר בתשובה או מעריץ גארי יורופסקי ש"ראה את האור", ושמרגיש מחויב משום-מה לחלוק את תובנותיו עם כל העולם. אז לעזאזל עם העולם, אני כותב לך.
כבר כתבתי בהתחלה שאחד מהדברים שאני קצת מפחד מהם זו האחריות הזו שאני מבקש, וש- with great power comes great responsibility. כתבתי גם שאני מתרגל לרעיונות חדשים, ולצורות מחשבה חדשות, ומנסה לכבות את השיפוטיות בכל מה שנוגע להם. והנה בא האייטם הזה וזורק אותי בחזרה לעולם הוונילי, וזה מבלבל לרגע, ואז אני מתיישר. וזה לא כאילו לא הייתי במקום הזה לפני זמן לא רב, וזה לא כאילו אני לא יכול להבין את ההגיון הפנימי (גם אם שגוי לטעמי) שיש לדוברת.
הכל מתחיל מאיפה מגיעים לזוגיות. האם ממקום של לפגוע ולהעלב, או ממקום של הכלה אמיתית, של שיפור אמיתי של שני בני הזוג - בתור בני אדם עצמאיים ובתור בני זוג. זה ממשיך באמון, וזה אולי החלק הקשה ביותר, וזה מסתיים בצורה שבה נלקחת הביקורת, אם זו אכן ביקורת.
אולי אני אדם ביקורתי. לא אולי, בעצם. אני אדם ביקורתי. כלפי עצמי וכלפי אחרים. אבל הביקורת הזו לא באה מהמקום שעליו היא מדברת. כשאני מעיר לך על משהו, או "חופר בדברים שגורמים לך להרגיש רע, כמו החברה הקודמת שלי, או הידידה מהעבודה", יש לזה מטרה - להבין, לפרק, לנטרל, ולבנות מחדש, זה לא לכיף או לסיפוק הסדיזם שלי. בשביל זה יש לי דרכים אחרות. אולי כדאי להבין ראשית למה הנושאים האלו מציקים לך, למה הם גורמים לך להרגיש חסרת אונים, והאם זה חוסר אונים הורס, או חוסר אונים שאפשר לבנות ממנו. אני רוצה אותך כנה, ערומה לגמרי מולי, ואני רוצה להיות כך מולך. עם כל החולשות ועם כל הפגמים, עם כל ההססנות ועם כל החסרונות. שתדעי, עמוק בלב ועמוק בראש, שגם כשאני יודע את כל זה, אני בוחר כל יום להיות איתך, ואת - איתי.
שאיבת כוח ממקור חיצוני אינה סימן לחולשה. היא סימן לאמון. ואמון כזה יכול להיות שביר, ולוקח לו זמן להיבנות, ואם הוא מנוצל לרעה הוא יכול לעשות הרבה נזק, אבל רק שם נמצא הבטחון האמיתי. אני לא אומר שכל אחת צריכה לפתוח את הלב לכל אחד שעובר ברחוב, כי חלקם יבהלו, חלקם לא ידעו מה לעשות איתו, וחלקם יתעללו בו, אבל אם היא במקום בו היא יכולה באמת לסמוך עליו - אין שום דבר יותר מחזק מהפתיחות הזו.
יש וניל טעים. כזה שמופק מהמקלות עצמם, ומעורבב עם שמנת או שוקולד או עוגה טובה. הוא יכול להיות תבלין מצוין. ויש את האשפה המסחרית המימית שלא ראתה מקל וניל מימיה, אבל אלו שרגילים אליה יכולים להשבע בטעמה. אל תבלבלי בין השנים.
* וכן, אני יודע שלכתוב את זה כאן, זה קצת preaching to the choir, אבל זה לא כאילו הייתי יכול לכתוב את זה בתור טוקבק בווינט.
