אני מחבב את ימי חמישי. הם צופנים בתוכם כל כך הרבה הבטחה. לסוף שבוע שקט או סוער, לזמן איכות עם עצמך או עם בת הזוג. הם הבטחה שמחכה להתממש, והם מגיעים כל שבוע בדיוק בזמן. ויש ימי חמישי שאני אוהב אפילו יותר, כאלה שמגיעים אחרי שבוע רע או לחוץ במיוחד, כאלה שמגיעים אחרי שבוע שבו דברים לא הסתדרו. וזה היה שבוע כזה. גם המבחן הזה שלמדת אליו כל יום וגם פרוייקטים שנתקעו בעבודה, גם האוטו שנכנס למוסך וגם הטמבלית מוועד הבית, שלא לדבר על זה שמגיעים הביתה מותשים וכל מה שמצליחים לעשות זה לזחול למקלחת ולהזדחל למיטה. ולפעמים, רק לפעמים, שבועות כאלה מגיעים עם תחושה מוזרה של בדידות, למרות שאין לתחושה הזו בסיס במציאות, למרות שאנחנו מדברים במהלך היום, ולמרות שאנחנו מנסים לתת תמיכה. ועם כל חוסר הנעימות הנלווה, אני חושב שהתחושה הזו מזכירה לנו מה הם הדברים החשובים בחיים, ודוחפת אותנו למצוא אותם בכל פעם. אבל כל זה לא חשוב עכשיו, כי כבר חמישי בערב, ואת עוד מעט מגיעה הביתה.
אני רואה אותך מתקרבת, ואת נראית סחוטה. כשאת פותחת את הדלת, אני עומד שם, רואה את הפנים שלך משתנות מעייפוּת לתדהמה ואז לחיוך, כשאת רואה אותי עומד מולך ערום עם קולר ביד וזקפה. אני מושך אותך פנימה, וטורק את הדלת מאחורי. התיק שלך נופל על הרצפה ומתפזר, אבל אני לא חושב שאת בכלל שמה לב, כי היד שלי מסביב כבר לגרון שלך, מצמידה אותך לקיר, מחזיקה אותך מספיק גבוה כדי שתצטרכי לעמוד על קצות האצבעות. את מתאמצת לנשום, ואני מהדק את האחיזה ומרים אותך עוד קצת, רואה אותך מאדימה, מתאמצת. והידיים שלך, שלרגע ניסו, באופן אינסטינקטיבי, להלחם בחזרה, נרגעות וחוזרות למקומן, והעיניים שלך נעצמות, ואת נכנסת אל הרגע, וכשאני משחרר את היד, את כמעט נופלת לברכיים, אבל מחזיקה את עצמך, ואני נותן לך כמה שניות, תופס אותך בשיער ולוקח לסלון. אני מוריד אותך לברכיים וסוגר את הקולר מסביב לצוואר שלך, משתמש במנעול אחד כדי לסגור את הקולר, ובשני כדי לתפוס את השרשרת אליו, ואז נותן משיכה כדי לוודא שהכל מחובר כמו שצריך. אני נעמד מולך עם השרשרת ביד, ואת על הברכיים מסתכלת עלי, מסתכלת על הזקפה, מחכה למילה. אני נותן סימן עם הראש, ואת מסתערת קדימה עם פה פתוח, והחדר מחשיך, ואני מניח את הידיים על הראש שלך כדי למצוא עוגן במציאות, ונותן לכל השאר להאבד בסערה של חום ורטיבות והנאה. ואחרי כמה דקות אני מכריח את עצמי להתנתק, ורומז לך לקום. את מתרוממת, ואני מלטף לך את הפנים שכבר מתחילות להזיע ממאמץ, ואומר מילה אחת. "התגעגעתי". אין פאתוס בקול שלי, אין חום או קור מיוחדים, רק הצהרה עובדתית פשוטה, כאילו דיווחתי על מזג האוויר בחוץ, אבל היא נושאת איתה משקל ומשמעות, והחיוך בעיניים שלך מראה לי שאת מבינה.
אני הולך עם השרשרת ביד לכיוון שולחן האוכל, ואת אחרי. אני לוקח צמיד ברזל וסוגר אותו מסביב לפרק היד שלי, ועם מנעול שלישי, נועל אותו ביחד עם הקצה השני של השרשרת. את המפתחות לשלושת המנעולים אני שם בכלי שנמצא על השולחן, ואחרי מחשבה נוספת, לוקח את הכלי והולך איתו ואיתך למטבח, שם אני מניח אותו הכי גבוה שאני רק יכול. את בוחנת אותי בזהירות, לא שואלת ולא מוחה, רק מחכה להסבר, וזה אכן מגיע מעט אחר כך. "אמרתי לך, התגעגעתי," ואחרי הפסקה קצרה, "ואנחנו נשארים ככה עד יום ראשון", ואני מסובב אותך ודוחף אותך אל השיש, מצמיד את פלג הגוף העליון שלך אליו ביד עם השרשרת, בזמן שהיד השניה פותחת את הכפתור של הג'ינס, מפשילה אותם מעט, ונכנסת פנימה אל תוך התחתונים שלך. הנשימה שלך נעצרת ואז מתחדשת בקצב מהיר ומתחילים לצאת ממך קולות, והיד שאוחזת בך מוצאת את הזרוע שלך ומסובבת אותה מאחורי הגב, ועכשיו כבר לא צריך להתאמץ כדי לרתק אותך לשיש. והקולות זורמים ממך, קולות של הנאה, וכאב, והנאה מכאב, והמכנסיים יורדים עוד קצת והתחתונים מוסטים הצידה, והיד שלי תופסת וחודרת, צובטת ונרטבת, ואני מוציא אותה, מנגב על החולצה שלך ונכנס. ויד אחת אוחזת במותניים שלך, והשניה את יד שלך שמסובבת מאחורי הגב, ובאותם רגעים המוח מתרוקן מכל מחשבה שאינה הכאן והעכשיו, ומכל רצון שאינו המשך של המצב הקיים. והיד שלי עוזבת את המותן ומתלפפת בשיער שלך ומסיטה את הראש שלך אל עבר הכיור. ויש את השניה הזו שאת מבינה מה עומד לקרות ומתחילה להתנגד, אבל הקול שלך מקוטע בגלל המים מהברז שכבר מרטיבים לך את השיער שזרוק בין שאריות מזון וכלים מלוכלכים, והיד שלך, שמסובבת אחורה, לא מאפשרת שום תזוזה, ואני שנמצא בתוכך לא מאפשר המלטות. ואני מחזיק אותך כך, מתחת לזרם המים, ומרגיש אותך משתנה בכל פעם שהבנה נוספת בקשר למצב פוגעת בך. חרמנות וכאב, התרגשות והשפלה, מרמור ושנאה ואהבה והשלמה. ואני עוזב לך את הראש ואת היד, תופס לך במתניים, ומגביר את הקצב, ואת נשארת בדיוק באותו המקום, צועקת ורועדת, ואחרי לא הרבה זמן אני מושך את האגן שלך אלי אותך אלי ונשאר שם, בזמן שהעולם מאבד את הצבעים שבו ומקבל אותם בחזרה פי עשרה יותר עשירים.
אני לוקח מגבת מטבח וזורק לך, וביחד אנחנו קורסים אל הרצפה, נושמים חיים, מסתכלים אחד על השניה, מחליפים מבטים, חיוכים, חוויות מהשבוע שנגמר, ואת קמה להביא לנו קצת מים עד שהשרשרת מזכירה לך על קיומה, ואני מזיז את עצמי קצת ומותח את היד עד שאת מצליחה להגיע למקרר ולהוציא משם מים קרים, ואת חוזרת ומתיישבת לידי על הרצפה. אני שותה, ונותן לך לשתות, וכשאת לוגמת אני מושך את השרשרת מתוך שעשוע, ומים נשפכים עליך, ואת עושה פרצוף חצי כעוס וחצי משועשע, ושותה מן המים. והראש שלך עובר לנוח לי על הרגליים, ואני מלטף לך את הלחי בהיסח הדעת בזמן שהעולם מקבל צורה מחדש.
אחרי כמה זמן, הרצפה מתחילה להיות קרה, ואת משמיעה מין יללה מתפנקת כזו.
"בייב... אני צריכה לשירותים".
"אוקיי... בואי נלך."
"מה זאת אומרת בואי? לאן אתה הולך בדיוק?"
"אמרתי לך, השרשרת הזו לא יורדת עד יום ראשון. אם את רוצה לשירותים, אני אצטרך להיות שם"
"אתה לא נורמלי. אני לא יכולה להשתין כשאתה עומד ומסתכל עלי."
"מה הבעיה?"
"זה לא לעניין. זה משהו אינטימי, ואני לא רוצה שתראה אותי ככה."
"אני ראיתי אותך מתחננת וגומרת, ראיתי אותך עם זרע על הפרצוף מבקשת עוד, שמעתי אותך מייללת וגונחת, והיית גם נובחת אם הייתי מבקש. אני ראיתי אותך עם הפנים בתוך כיור מלא בכלים מטונפים רק לפני כמה דקות. איך להשתין זה יותר אינטימי?"
"אתה מרגיז. זה פשוט ככה."
"ואני אומר לך שהשרשרת לא יורדת עד יום ראשון, אז אם את רוצה להשתין ביומיים וחצי הקרובים, אני אצטרך להיות שם."
"אנחנו נראה"
"כנראה. עכשיו אני צריך מקלחת, ונראה לי שכדאי שתחפפי ראש, נדבקו לך לשיער כל מיני דברים שכבר שכחתי שאכלנו."
אני קם, ואת מתחילה לקום אחרי. אני מניח יד על הראש שלך, ולא נותן לך לקום.את מבינה את הרמז ונשארת על שש, ואני מתחיל ללכת למקלחת ואת אחרי. במקלחת את מורידה את הבגדים שלך וזורקת לפינה, ואנחנו עושים מקלחת נעימה. את מסבנת ושוטפת אותי, ואני חופף לך את השיער, ומתחת לזרם של מים חמים את יורדת לי שוב. אנחנו יוצאים מהמקלחת, מתנגבים, והולכים להתלבש, אבל השרשרת שמחוברת לי מהיד לא מאפשרת ללבוש חולצה, אז אני מסתפק בטרנינג, ואת לובשת חלוק אמבטיה לבן.
הרעב מתחיל להציק לי, ואנחנו חוזרים אל המטבח. זה מעט מאתגר להכין ארוחת ערב ככה, כשלפעמים שוכחים מהשרשרת ומושכים את היד, רק כדי לשמוע אותך צווחת או פולטת איזו קללה קטנה, אבל בסופו של דבר אנחנו יושבים ליד השולחן, אוכלים, שותים קצת ואז עוד קצת, ומדברים. ואני יכול ללכת לאיבוד ככה בשיחות שלנו. הן נושבות כמו הרוח. תמיד חשבתי שזו הגדרה טובה יותר מאשר "זורמות", כי זרם הוא צפוי, והרוח משנה כיוון בכל פעם, יוצרת מערבולות, והשיחה שלנו בכל פעם נושבת לכיוון אחר, בין נושאים רציניים לשטותיים, בין מילים משותפות שקיבלו משמעות רק שלנו ורגעים בהם מגלים מחדש את הצד השני. וככה, כשאנחנו עייפים, שבעים, וקצת שיכורים, אנחנו עוברים לסלון, שם מול סרט טראש עם הרבה פיצוצים, אנחנו משחקים משחק שתיה משלנו. בכל פעם שמכונית מתפוצצת, את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה, בכל פעם שיש פרסומת לא כל כך סמויה למוצר, את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה, בכל פעם שהחולצה של הגיבור נקרעת, או שיש משחק מילים גרוע, או קלוז-אפ על ילד דומע - את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה. אבל אם את מספיקה לשים יד על הלחי לפני שהסטירה פוגעת, את זוכה בסיבוב, ואת מקבלת הקלות אם הזין שלי זוכה באותו הרגע לטיפול. וככל שהסרט מתקדם, כך הלחיים שלך אדומות יותר, ואת מבלה יותר זמן עם הפה שלך מלא או בישיבה עלי. זה לא מפריע לי להמשיך להמטיר עליך מכות קטנות כאלה, אבל בשלב הזה אני כבר לא צופה בסרט. ואחרי שאנחנו מסיימים, את יותר פעמים ממני, אני קם ומתחיל ללכת, ואת ממהרת אחרי. אני נכנס לחדר האמבטיה, שם אני נותן לך לשטוף את הפנים, ואז מסתובב אל האסלה ומתחיל להשתין. תוך כדי, אני מפנה את הראש שלי לכיוונך ורואה שסובבת את הגב אלי. אני מסיים להשתין, מנער, ומוריד את המים.
"רצית להשתין קודם, לא?"
"אני לא יכולה להשתין כשאתה מסתכל".
"כנראה את לא ממש צריכה".
"נו, בבקשה! אני אומרת לך שאני לא אצליח".
"בואי תנסי"
"לא רוצה!"
"אוקיי," אני אומר, ויוצא מחדר המקלחת, את אחרי. אני הולך למטבח ולוקח כוס מים קרים ושותה. ואז מוזג עוד כוס בשבילך. "תשתי".
"אני לא צמאה"
אני תופס אותך ומושיב אותך עם התחת החשוף שלך על השיש הקר, ושם לך את הכוס ביד. "תשתי עכשיו!", והטון שלי כבר לא מבודח כל כך.
את מתחילה ללגום לאט, כשהקור של המים והקור של השיש מתפשטים בך. ואני פותח קצת את הברז כך שאפשר לשמוע את קול הטפטוף, ומסתכל עליך מסיימת את הכוס. כשהיא ריקה, אני ממלא אותה שוב, ונותן לך. והמבט שלך עכשיו הוא שילוב של נחישות שלמדתי כבר להכיר, ושל התחלה של פאניקה. וכשאת מסיימת את הכוס השניה, אני משכיב אותך על השיש, ומתחיל להעביר אצבעות על הפתח שלך בעדינות, פותח אותך קצת ונושף פנימה, ממשיך ללטף ביד אחת, וביד השניה לוחץ על החלק התחתון של הבטן. אני מרגיש איך את מחזיקה את עצמך מכווצת, ושומע איך הנשימות שלך נעצרות, וקולות קטנים כאלה יוצאים ממך, ואני מחדיר אצבע אחת, ואז עוד אחת, ומתחיל לדפוק אותך איתן לאט, ואז מגביר, והקולות שלך מתגברים. ואז אני מפסיק, ומוציא את האצבעות, ומושך אותך לרגליים.
"אני עייף. את רוצה לשירותים לפני שהולכים לישון?"
את ממלמלת משהו לעצמך, ואני חושב שאני שומע בין השאר גם את המילים "מניאק" ו"זונה", ואולי גם "תמות", אבל את עושה את זה כל כך מהר ובכל כך הרבה חן, שאני נשאר מחייך. "נו?"
"אולי לא תסתכל עלי?"
"זאת לא אפשרות"
"אני לא אצליח", והקול שלך מתחיל להשבר.
"אני חושב שכן. אני רוצה שתעשי את זה בשבילי. את לא צריכה להסתיר ממני כלום."
"בבקשה"
"את מבזבזת זמן. אני רוצה לישון. תחליטי. או עכשיו או מחר בצהריים, כשאני אתעורר."
"אז בוא נלך לישון"
"את בטוחה? רוצה שאביא לך דלי?"
"מה דלי?"
"אני אשים אותו בפינה של החדר, ואם תרצי להשתין באמצע הלילה, תצטרכי להעיר אותי, ולהשתין בדלי"
המבט על הפנים שלך מזועזע. "אתה לא תעשה לי את זה... נכון?"
וזה מאוד קל עכשיו לגרור אותך אל האסלה, להושיב אותך שם, ותוך כדי סטירות שנוחתות עליך, להודיע לך שאת לא קמה עד שאת לא מתרוקנת, אבל מה הטעם? מעבר לעניין העקרוני, יש גם את המחשבה מה יקרה אחר כך, ואיך את תתמודדי עם מה שקרה, אז לבינתיים אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לך בקול מדוד והגיוני: "תקשיבי לי טוב עכשיו, חמודה. אין סיבה הגיונית בעולם למה לא להשתין כשאני מסתכל. זה פחד שלך, ואת תתגברי עליו היום. ואם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז בשבת. אמרתי לך - השרשרת הזו לא יורדת עד יום ראשון. אני מציע לך לשבת על אסלה ולסיים עם זה, אבל אם את מעדיפה דלי בפינה של החדר, אז זה יהיה דלי."
אני רואה את גלגלי השיניים רצים לך בראש. אני בטוח שאת מגלגלת שם גם את מילת הבטחון שלך, זו שלא השתמשת בה מעולם, מנסה להבין מה יקרה לו תגידי אותה.
"נו? מה החלטת?"
"בוא נלך לישון"
"אוקיי, אני אביא את הדלי".
