אין בי חיבה יתרה לבתי מלון. לא לַלובי עם דלפק הקבלה ואשת הקבלה והחיוך שתפור עליה, לא לחדרי האוכל, בהם מזון שעשוי להחשב לטוב מאבד את עצמו לדעת כשהוא טובע בגסטרונום ומוקף בבינוניות, לא למסדרונות האינסופיים המרופדים בשטיחים מהוהים, ולרוב נותנים ריח קל של טחב ושל אוויר עומד, ולא לחדרים המוקטנים, לחדרי המקלחת המוקטנים עוד יותר, ולסבונים המוקטנים אפילו עוד יותר. ויש בי אפילו עוד פחות חיבה לבתי המלון אליהם אני מגיע כשאני נוסע לחו"ל מטעם העבודה, ובהם אני מבלה עוד פחות שעות. וכשמדובר בעיר זרה וקרה באמצע דצמבר, כשיום העבודה משאיר אותך בלי הרבה אוויר, והחדרון הקטן בו שיכנו אותך, למרות החימום המשובח, אינו משדר דבר מלבד קור, לא קשה להבין את חוסר החיבה הזה.
כשאני מגיע לחדרון שלי השעה כבר מאוחרת יחסית אצלי, וכשאני חושב על זה, יש סיכוי סביר שאת כבר ישנה. מסתבר שטעיתי. את עונה אחרי שני צלצולים, ואת נשמעת ערה למדי, אם כי עייפה.
"למה את לא ישנה?"
"איזה מישהו מתקשר אלי בשעות לא סבירות של הלילה"
"באמת? מי? שערוריה!"
"אני לא יודעת מי זה, אבל הקול שלו עושה לי נעים"
"כמה נעים?"
"נעים", ואפשר לשמוע את החיוך שלך.
אני צוחק, ואת צוחקת מהצד השני, ואני שומע על היום שלך, ואת על שלי. וכשאני משחרר קול אנחה קלה כשאני חולץ את הנעליים, את אומרת שעד שאני לא אלך יום שלם בעקבים אין לי זכות להתלונן. וכשאני מוריד את הבגדים ונכנס למיטה, את עושה את אותו הדבר. והיד שלי מתחילה לחפש מכוח ההרגל את הפנים ואת החזה שלך, ולא מוצאת דבר. ולמרות שהחדר שונה, והמיטה שונה, והכריות, השמיכה והסדין שונים, אני יכול כמעט להרגיש אותך לידי, וכשהקול שלך נהיה יותר קטן, כשמשפטים מאבדים את המבנה שלהם, אני ממש יכול לראות אותך שוכבת במיטה שלנו, ממש לראות את הפטמה שלך עומדת כשאור עמום נכנס לחדר השינה מהמסדרון. והקול שלי משתנה. "אני רוצה לשמוע אותך", אני אומר, ויכול לדמיין את הפנים שלך מאדימות קצת כשאת מבינה מה ביקשתי. "תחברי אוזניה," אני אומר לך, "אני רוצה שתשמעי אותי בתוך האוזן, ושיהיו לך שתי ידיים חופשיות". אני יכול לשמוע רעשים של תזוזה ומגירות נפתחות, ואת הרעש הזה שנגרם כשמחברים את הדיבורית לשקע, ושוב רעשים של תזוזה, ואת שוכבת שוב, ואני שומע אותך יותר מקרוב. "אני רוצה לשמוע אותך", אני אומר שוב, והנשימות מהצד השני מתחילות לצייר לי תמונה בקווים כלליים. אני רואה אותך שוכבת עם הרגליים מפושקות וברכיים מקופלות, ואת היד שלך מונחת, לוחצת, זזה, ורואה את העיניים שלך שנעצמות לאט, כשהתחושות זורמות למעלה, ואת החיוך שנפרש לך על הפנים, ואת הצוואר שנמתח, ושומע את הנשימה שלך מאטה, ואני עוצם את העיניים, ובשקט נותן לקולות שלך לעטוף אותי.
צחקוק קטן שלך פותח לי את העיניים. "זה מוזר ככה, כשאתה לא אומר כלום", את אומרת בקול חצי מבוייש, והצחקוק הזה, גם אם לא הייתי רוצה, גורם לי לחייך בעצמי. "אני בינתיים רוצה רק לשמוע אותך. אבל אם שקט לך מידי, אולי תפתחי את המגירה השניה, תמצאי משהו שיעשה לך קצת רעש". ושוב קולות של תזוזה ודברים נפתחים ונסגרים, ומזרון מצייץ, והרעש הזה כשאת זורקת את עצמך על המיטה, וברקע אפשר בקושי לשמוע לרגע זמזום, והנשימות שלך חוזרות למלא לי את האוזן. ואני נותן לעצמי לסגור את העיניים שוב, ורואה מולי את הפנים שלך, וכיצד הן משתנות עם כל סוג נשימה. ואת נשמעת עכשיו מעט אחרת. הקולות שיוצאים ממך עוד טיפה מאולצים, אבל זה לא יכול להסתיר את השינוי בקצב הנשימה שלך, ואני ממשיך להקשיב, והדקות עוברות. "באיזה עוצמה זה?" אני שואל, והשאלה כאילו מפתיעה אותך, ואת מחפשת את המילים בין צלילים והברות שממשיכים לצאת ממך. "מה? אה... הכי נמוכה", את מצליחה למלמל בסופו של דבר, ואני שומר על השקט, נותן לך להמשיך והקולות שלך חוזרים למה שהם היו. "ואיפה היד השניה שלך?", ואני צריך לחזור על השאלה עד שאת מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר. "שם למטה, קצת מתחת לפופיק", את עונה בקושי. "אני חושב שאת צריכה להגביר את העוצמה", אני אומר לך, והנשימות שלך, הקולות שאת מפיקה מלמדים אותי שזה אכן קרה. ובין צליל קטן אחד לאחר משתרבב לו "פאק" קטן, או נהמה לא רצונית, ואני יכול לראות את הראש של הוונד מטייל לו בפתח שלך. נוגע-לא-נוגע, מרטיט כל דבר בסביבה. "תתרכזי בנקודה אחת", אני אומר, ושוב, הקולות שלך מבשרים על ביצוע מלא. ואני מכיר את הקולות האלה, אני יודע בדיוק איך את נראית עכשיו, ואני יודע איפה אנחנו נמצאים. "תמשיכי ללכת על הקצה", אני אומר בטון שקט, ואת משמיעה מין יבבה כזו קטנה לרגע, וממשיכה להתנשם. ואני שוב עוצם את העיניים ושומע אותך ככה. הזין שלי כבר עומד מזמן, ואני אוחז בו וזז עם הקצב של הנשימה שלך. "יותר חזק", אני אומר, וקצת קשה לתאר את הצליל שיוצא ממך. זו אותה היללה ממקודם רק יותר נואשת, והיא מתמשכת ונדחפת בין שאר הקולות. ואת מתחילה למלמל דברים שפעם היו מילים אצלך בראש, אבל התערבלו בדרך החוצה. ואני יודע שהסדין כבר רטוב, ואיך החדר מריח, וכמה את מזיעה, ואני עושה את עצמי כאילו לא שמעתי, ומקשה את הקול. "מה אמרת? תשתמשי במילים". והקול שלך, שיכול, אם הוא רוצה, לגרום לאנשים בוגרים לְפַחַד, שיכול להרדים תינוקות בוכים, שיכול לרתק חדר שלם -- הקול שלך עכשיו קטן ומבקש.
"אני יכולה לגמור? פליז?"
ואני לא עונה לשניה. היד שלי ממשיכה לעבור על הזין חזק יותר ומהר יותר, ובראש שלי יש קולות של עור כשהוא פוגע בעור, ואני יכול לשמוע ולראות ולהרגיש ולהריח ולטעום אותך. ואני עונה, והקול שלי יציב: "כן. תגמרי. תגמרי בשבילי, חמודה.". ומשהו משתחרר בך. הנשימה שלך נעצרת ומשתחררת ונעצרת ורועדת, ויש בצליל שלך משהו שאי אפשר להלחין, משהו שמבקש המשך ופורקן, משהו ששוטף את כל שאר העולם החוצה.
והנשימות שלך מתחילות לחזור לקצב סדיר, ואני מדמיין את החיוך המרוצה שיש לך על הפרצוף, ואת החזה שלך עולה ויורד, ואת השקט שמתפשט לך בכל הגוף. ואת מוצאת את המילים שלך, ומתחילה לספר לי על מה עבר עליך, ועל כמה חזק היתה הגמירה, וכמה נעים את מרגישה עכשיו, וחבל שאת לא יכולה לראות את החיוך שמתגנב לי לשפתיים. "אז למה הפסקת? אני חושב שאת צריכה להמשיך", אני אומר לך, ואת משתתקת. אני שומע אותך נוגעת ונרתעת כשאת מגלה אזור רגיש מידי, אבל ממשיכה לגעת, והקולות שלך כבר מוכרים, ואת כבר נכנסת יותר מהר לקצב. "תשתמשי בויברטור האדום", אני אומר לך, ומהחוסר ברעש התזוזה, אני מסיק שכבר הוצאת אותו מהמגירה קודם. וזה קצת מוזר וקצת מופלא איך הצלילים שיוצאים ממך כשאת משתמשת בוונד וכשאת משתמשת בויברטור שונים אחד מהשני. "מהר יותר", אני אומר, ויכול לראות מול העיניים אותך מחדירה ומוציאה אותו. "היד שלי עוברת עליך עכשיו. מוצאת את החזה שלך, תופסת, מועכת", אני ממשיך, ושומע את הנשימות שלך מגיבות אלי, "מהר יותר! היד שלי ממשיכה למעלה ומוצאת את הגרון שלך ונסגרת עליו. לוחצת עוד.", וה"פאק" שלך חוזר, והיללות שלך חוזרות, והגניחות, והאנחות (איזה מילים נוראיות, "גניחות ואנחות", כמה המצלול שלהם הוא ההיפך הגמור מהצליל אותו הן אמורות לתאר), ואני תופס את עצמי שוב, והיד עולה למעלה ולמטה בקצב מהיר. "מהר יותר!" , והקול שלך מקבל גוון חדש, ואני לא חושב שאת יודעת את זה בכלל, אבל הצלילים שיוצאים ממך יותר שורקים - יותר, "ססס" ו"ששש", ואני מזהה את הגוון הזה בקלות - זה סוג של כאב.
"תמשיכי בדיוק ככה", אני אומר לך, ואני יכול לשמוע אותך מתקרבת. "קצת יותר מהר", ואת מתקרבת יותר, ואת מתחילה שוב למלמל בקול הקטן שלך, ואני לא מגיב, ואת ממשיכה למלמל. "את רוצה לגמור?" אני שואל בקול מתגרה. "כן", והקול שלך כל כך מתוק, "בבקשה". "לא. אני חושב שעוד לא", אני עונה ויכול לשמוע אותך בצד השני מתענה קצת, והזין שלי מתקשה עוד יותר, ואת ממשיכה בקולות שלך, וזה כל כך נעים. ושוב - "יותר מהר", ושוב - את מצייצת ומייללת וממלמלת ונאנחת, ומתקרבת, ואני פשוט עוצם את העיניים ומתרכז בעצמי. יד אחת אוחזת בעדינות בביצים, השניה בהרבה פחות עדינות בזין, ואני נותן לך להכתיב את הקצב הפעם. והקולות שלך מתגברים ונהיים קטנים יותר באותו הזמן, ואני לא יודע איך את מצליחה להחזיק את עצמך, ואת מתחילה לבקש שוב - בהתחלה בשקט, ואז יותר בקול - "אני יכולה לגמור בבקשה?", ואני, נשמה טובה שאני, מאשר לך, וההתפרקות שלך הפעם כבר יותר קולנית, והצלילים האלה נחרטים לי בפעם המי-יודע-כמה בזכרון. וכשאת חוזרת לדבר, הקול שלך שמח. מותש ושמח.
את מספרת לי כמה את לא יכולה לזוז, ואיך הסדין רטוב, וכמה את רגישה עכשיו, ואיך את רוצה ללכת לשירותים, אבל קשה לך לעמוד. וכשאת חוזרת מהשירותים ונכנסת בחזרה למיטה, אנחנו ממשיכים לדבר, עד שבשלב מסוים הקול שלך נהיה שוב קטן, ואני שומע את העיניים שלך נעצמות.
"את רוצה לישון, חמודה?", אני שואל, ואת מהמהמת משהו. "איך את שוכבת?"
"על הצד, עם הפוך בין הרגליים"
"תשכבי על הבטן. אגן צמוד למזרון. תזיזי אותו קצת"
"תשלחי יד אחת למטה בשבילי. תעברי עם האצבע מהשפתיים עד שאת מרגישה אותה נרטבת, ובחזרה למעלה", ואת מוציאה אוויר, "ושוב. לאט. תרגישי אותה נרטבת. ושוב.", ואני מכתיב לך קצב, ושומע אותך נאנחת מהנאה וכאב. "ועכשיו תרגישי אותה נרטבת, ותכניסי אותה פנימה. תכניסי אותה ותוציאי. תכניסי ותוציאי. תכניסי ותשארי שם", והצלילים שלך בצד השני משתנים שוב, והטון שלהם שונה, וזה טון שגורם לזין שלי לפעום, זה הצליל של נשימה נעצרת לחלקיק שניה בזמן החדירה.
"תשאירי אותה בפנים, ורק תקפלי אותה", אני אומר וזכרון של החום שעוטף את האצבע שלי, של הרטיבות, של ההרגשה של הדופן כשהאצבע נתקלת בה, שוטף אותי. והצליל שלך כבר לא שורק, הוא יותר מהמהם, "ותוציאי, ובחזרה לדגדגן ולפתח". ואפשר לשמוע בקלות מתי את מאטה את הקצב, ומתי האצבע מלטפת באזור הדגדגן, ומתי היא קבורה עמוק בתוכך.
"תצרפי עוד אצבע," אני אומר לך, והקול שלך חוזר אלי קטן ומבוייש. "אני לא יכולה, כשאני על הבטן".
"אז תתהפכי על הגב, ועכשיו תשתמשי בשתי אצבעות". ואני יכול להשבע שיש הבדל קטנטן בטון שלך כששתי אצבעות חודרות אליך ולא רק אחת.
"תקחי את הוונד שלך שוב, ותשתמשי בו", אני אומר, ושומע אותך משתנה, "תחליפי", ואת משתנה שוב. אני לוקח את הזמן כדי להעריך את ההבדלים בצלילים שלך, את הניואנסים בכל מצב, ומורה לך שוב להחליף, לפעמים עם אצבע אחת, ולפעמים עם הוונד, לפעמים עם שתי אצבעות, ולפעמים עם שניהם. ואת כבר כל כך קרובה, וכך גם אני. את כבר רועשת, גם במונחים שלך, והקולות האלה שאת עושה, והיד שלי שלא מוותרת, מקרבים אותי יותר. ובין אנחה לצליל, בין "פאק" ל"גוד", מתגנבת לה גם המילה "פליז". ואני שומע אותה, והמוח שלי נשטף. ואני נותן אישור והצלילים נשפכים ממנה, כמו סכר, והצלילים, ולא רק הם, משתחררים גם ממני.
וכששנינו אוספים את עצמנו אחרי שחזרנו לנשום בצורה תקינה, אני מוודא שהיא בחיים, והיא נשמעת חצי מסוממת מסקס ועייפות.
"את פשוט לא יודעת איך את נשמעת כשאת גומרת," אני אומר לך, "את פשוט לא יודעת". וכשאת מחייכת את החיוך הזה שלך, אפשר לשמוע אותו מיבשת אחרת.
ואחרי שאנחנו נפרדים, לא לפני שאת מבטיחה לי שתשלחי לי הודעה כשאת קמה, ואני קם כדי להתנקות, אני חושב לעצמי שאת באמת לא יודעת איך את נשמעת, וגם אם תקליטי את עצמך, גם אם תצלמי את עצמך, לא באמת תדעי.
אולי יום אחד אני אספר לך.
