כשאת זרוקה כך, על המיטה או על הספה או על הרצפה, ואת סמוקה ומלוכלכת, רטובה מנוזלי גוף, מזיעה או דמעות או זרע או שילוב של כמה, כשהגוף שלך מתחיל לשרוף מהסימנים שהושארו בו, ואת יודעת שתוכלי לראות ולהרגיש אותם בשבוע הקרוב לפחות, כשאת מרוחה ודביקה ונוזלת, כשאת עדיין מנסה להסדיר את הנשימה, כשאת מתקפלת אל תוך עצמך כשאת נזכרת מה עשית ומה עשו לך ומה זה גרם לך לצעוק ולהרגיש ולחשוב, וכשלפעמים המחשבות יוצרות דיסוננס שמרגיש כמו עוד סטירה שמצלצלת בנשמה, כשקשה לך ואת רגישה לכל מגע ומילה, מרגישה חשופה, מרגישה פגיעה, מרגישה מושפלת, קטנה, מטונפת, וגם מרגישה שייכת, כשאת זרוקה כך, אני לפעמים לוקח את הטלפון, מצלם אותך, ושולח לך למזכרת.
הרגע הזה, הרגעים האלו, בהם את לבד עם עצמך, מנסה לעשות קצת סדר בראש וליישב את המציאות שהרגע חווית עם המקום בו היית רוצה להיות -- הרגעים האלה, למרות שהם קצרים, הם רגעי שבירה קטנים, ומתוך אותם רגעים את מתרוממת חזקה יותר, נחושה יותר. כמו שבמהלך אימון גופני יוצרים בשריר קרעים קטנים שאחר כך מחלימים ובונים אותו, כמו שבניתוחים אורתופדיים מסויימים יוצרים שברים קטנים בַּעֶצֶם על מנת לעודד היווצרות סחוס כדי לחזק אותה, כך גם את. הקושי שאת עוברת עם עצמך הוא זה שמחזק אותך, הוא זה שבונה אותך, הוא זה שעושה אותך שלמה, וזה משהו שאת חייבת לעבור לבד עם עצמך, אחרת זה לא יחזיק. והמקום הזה אותו בחרת לעצמך, זה שעושה לך טוב ושמרגיש לך פשוט נכון, המקום הזה דורש המון ואינו פשוט גם ככה, וללא התחזקות מתמדת, הוא יהפוך קשה יותר ויותר.
וזה איזון עדין ודי מסוכן. פחות מידי ואין אפקט, יותר מידי ואת עלולה להשבר. אבל כשזה נעשה במידה הנכונה, הרגעים האלו הם הדרך הטובה ביותר לעשות סדר בכאוס, להבין את הניואנסים הקטנים שמרכיבים אותך, שעושים אותך. וברגעים קטנים של חולשה וחוסר וודאות, התמונות האלה יכולות לזרוק אותך בחזרה אל תוך הרגע, להזכיר לך את כל אותם הדברים, לתת לך תשובות. וזאת הסיבה האמיתית למה אני אוהב לצלם אותך. זה לא שהתמונות האלה עושות לי את זה או זורקות אותי בחזרה לרגע, בחיי. מי יכול לחשוב משהו כזה, מי? מה את מחייכת?