את מדהימה, כבר אמרתי לך את זה? כל כך חזקה, כל כך נחושה, שאת גורמת למילים לשנות משמעות. קחי למשל את המילה "שלי". כן, השתמשתי במילה הזו לפנייך. הממתק הזה היה שלי, מה שלא הפריע לאחי הגדול לקחת אותו. הספר הזה היה שלי, אבל השאלתי אותו למישהו, והוא נעלם. אבל איתך? אין כוח בעולם הזה או בבא שיכול לקחת אותך, ואין אדם ביקום הזה או באחד מקביל שאני אשאיל לו אותך. את שלי.
וקחי את המילה "זונה", או "כלבה". אני שומע אנשים משתמשים בהן כמילות גנאי, ואני צוחק. מה יכול להיות גנאי במבט הזה שלך כשאני קורא לך זונה קטנה? מה יכול להיות יותר מעורר מאשר כשאת צועקת בקול שאת הכלבה שלי, או כשאת לוחשת את זה, כך שרק אני אשמע, בלילה מאוחר או כשאנחנו יושבים במסעדה, והיד שלי על הירך שלך, ואני יודע, יודע, שאת אומרת את זה לא בשבילי, אלא בשבילך?
ואת מגדירה מחדש את המילה כאב. יוצקת לתוכה תוכן חדש של תשוקה, רצון, נתינה. את מגלה את עצמך דרך הכאב, רותמת אותו, משתמשת בו, גדלה איתו. את מקבלת את הרצון שלי, ומבקשת עוד. מכילה אותי, ביותר מדרך אחת, ומלמדת אותי בדרך על עצמי ועלייך, אז איך הוא עדיין כאב? ואת נותנת משמעויות חדשות לדמעות. הן כבר לא רק עצב וחוסר אונים מהחיים, הן גם הנאה ושחרור, ויתור וחופש, הן אמון מלא, בך ובי.
את מדהימה. את זונה, ואת כלבה, את דומעת וכואבת, ואת שלי.
---
* פורסם לראשונה ב- 29/6.
התחלתי לכתוב פוסט, ובערך במחציתו נזכרתי שכבר כתבתי משהו עם אותו הרעיון. אז עד שאמצא נושא חדש לכתוב עליו, הנה הפוסט הזה בשידור חוזר.
