תחלצי את הנעליים כשאת נכנסת הביתה.
תפשטי את המעיל, ותתלי אותו על הקולב.
אם את כבר שם, תתלי גם את הצעיף שלך.
תורידי את החולצה שלך, היא רטובה, ואל תדאגי, הדירה מחוממת מספיק.
והמכנסיים האלה? כבדים מידי. זרקי אותם לפינה. הם ילכו לכביסה אחר כך.
המטריה - לדלי ליד, או אולי ישר לפח. זה נראה כאילו היא נשברה לפני חודש.
תסגרי את הדלת מאחוריך. תנעלי אותה. תני לרעש של הרחוב, של היום ושל היומיום להעלם.
שימי את הטלפון שלך על רטט, ותניחי אותו על השולחן בכניסה. גם הוא חלק מהעולם החיצון. תשאירי שם גם את התיק שלך, ואל תשכחי לדחוף לתוכו גם את העצבים על הנהגים המחורבנים בכביש ועל הבחור המטומטם מהעבודה, את הדברים שרצים לך בראש כל יום כל היום - בנק, ומשפחה, וחברים, ופוליטיקה, והאל יודע מה עוד.
בואי אלי.
עצרי! אני רואה את זה בהליכה שלך. קחי שלושה צעדים אחורה. תשאירי שם גם את הזכרונות הרעים של העבר - אלה שעוצרים אותנו, את הקולות המכרסמים של ההווה - אלה שמשתקים אותנו, את הפחדים של העתיד - אלה שאי אפשר להשתיק אותם באמת. נסי לגרד מעצמך כמה שיותר מהאגו, כמה שיותר מהבושה שאספת מהפעם האחרונה שהיית כאן, וכשאת מוכנה - ישרי את הגב והרימי את הראש.
בואי אלי.
העולם הוא כאוטי, רועש. לא משנה כמה מנסים לעשות בו סדר. והעולם הפנימי שלך, כשאת נותנת לכל הדברים האלה להכנס, גם הוא כזה. וגם אם את מנסה להחזיק הכל ממש חזק, בסופו של דבר הכל חוזר לכאוס. החוכמה, חמודה שלי, זה לדעת למצוא איים קטנים של שקט בתוך הכאוס הזה. דווקא כשהכל מתנפץ סביבך, דווקא שהעצבים מתפרצים והלחץ מתגבר, דווקא כשדברים נשמטים מהידיים - דווקא אז לדעת להתחבר לכמה רגעים לאותו אי של שקט ולשאוב ממנו כוחות. וזה לא אפשרי, חמודה שלי, אם מחזיקים את כל הדברים האלה שהנחת קודם בצד קרוב אליך. זה פשוט לא עובד, מתוקה, אם את סוחבת ערימה של אגו שלא מאפשרת לך לטעות מבלי לחוות את הטעות הזו שוב ושוב. זה לא יכול לקרות אם הראש שלך מתעסק באיזו בושה תיאורטית שכן או לא תקרה. רק כשתצליחי להפשיט ממך את הדברים האלה, רק אז זה יכול לקרות. וקשה, באמת שקשה לעשות את זה לבד. מול מי תרגישי מספיק בטוחה כדי להשיל את האגו שלך? מול מי לא תפחדי לאבד את הבושה? מול מי תסכימי לקבל שיש דברים שאת לא יכולה לשנות, לא צריכה לדאוג להם ולא צריכה להתנצל עליהם?
הדברים פה בינינו ידועים ומסודרים. לכאוס מבחוץ אין מה לחפש פה. והסדר הזה שיש לנו פה, הבועה שלנו, המגדלור, האי - עושה בדיוק את זה. ואחרי לא הרבה זמן, אם מקפידים על הדברים הנכונים, הכל מרגיש טבעי, ומסודר, ושקט, ושלם, ובעיקר מרגיש נכון. הסוג הזה של הנכון שיודע להתמודד עם כל גורם חיצוני, ומספיק כדי להתמודד עם כל גורם פנימי. ודברים שגורמים לאחרים להתפלץ פשוט מרגישים כך, ומהסיבה הטובה ביותר - הם אכן כך לכל האנשים הרלוונטיים - לך ולי.
ובבוקר, כשתצאי החוצה אל העולם האמיתי, תאספי בדרך את כל הדברים מהשולחן ומהקולב. תקחי איתך גם קצת מהאגו, את תצטרכי אותו כדי להתמודד עם הבני זונות בחוץ. אבל אם תעצרי לרגע ותסתכלי פנימה, תוכלי לראות אותו, תוכלי להרגיש אותו. זה אי. והוא עשוי משקט, ובטחון, וסדר, ואמת.
שיהיה לך יום טוב, חמודה שלי. נתראה בערב.
