חלמתי עליך עכשיו. והחלום היה כל כך מוחשי, כל כך אמיתי, שהוא העיר אותי. ואני ממשיך לשכב במיטה החמה, ונרדם שוב, והחלום מעיר אותי שוב. ושוב. ואני שומע את עצמי, את כל הדברים שאני אומר לך. והנוכחות שלך כל כך ברורה. והקול שלך, הקולות שלך מהדהדים לי בראש. ואת כל כך מוחשית, כל כך לידי. כל כך.
ואני יכול לתאר פה בפירוט הכל. תיאורים נוטפי זימה, טינופת טהורה כמיטב המסורת, שיגרמו לך לגרגר ולהאנח בקול, תיאורים מלאי כוונה ורגש שיצבטו אותך בלב, לספר סיפור פשוט ומפשיט שנוגע שממלא בדיוק את החלל שיש בך, ושלפעמים את חושבת שאי אפשר למלא. אני יכול לספר לך הכל, והכל יהיה אמיתי וכן, כי הכל עדיין כל כך צלול אצלי בראש. ולכל העסק הזה מתלווה תחושה מוזרה. אני לא חושב שהיתה לי אותה בעבר, אבל מצד שני, אני מחוסר שינה ולא באמת מפוקס. זה מרגיש כמו... כמו... כמו געגוע. געגוע עמוק ואפילו מכאיב לפרקים למשהו שעוד לא היה.
אז למה אני לא עושה את זה, את שואלת? מעבר לעובדה שכמעט ולא ישנתי, יצאתי מהמיטה החמה שלי, ואני יושב עכשיו סהרורי וטרוט עיניים מול מחשב אחרי שלקחתי כדור שינה רק כדי לפנות קצת מקום בראש כדי שאוכל להרדם? זה פשוט שזה מרגיש לי אמיתי מדי, פרטי מדי. אני לא רוצה לשתף את כל שוכני הכלוב בזה לפני שאני משתף אותך. אני לא רוצה לקלקל לנו את הרגע לכשיגיע.
אז איפה את?
---
*לילה טוב. הבלוג יחזור לשידוריו הרגילים בהקדם.
