זו מחשבה שרודפת מחשבה שרודפת מחשבה. לפעמים אלה מחשבות שקשורות אחת לשניה ולפעמים אסוציאטיביות. מידי פעם הן מובילות למחשבות מקוריות, שופכות אור במקום שהיה חשוך עד כה, ומידי פעם חוזרות לנקודות שכבר נשחקו מרוב שימוש. לעיתים הן הולכות בקו ישר, מהיר, ולעיתים הן כמו מתפזרות ברוח רק כדי להאסף בנקודה אחרת בזמן ולהמשיך משם. והן לא צריכות הרבה - לפעמים רק מילה או תמונה מספיקה כדי להתחיל את השרשרת.
אני כבר לא זוכר מתי המחשבה עלתה בי בפעם הראשונה ולמה. אולי זו היתה שיחה עם חבר מחיפה בשעת לילה מאוחרת, ואולי זה זכרון של מקדש בצפון תאילנד, מהטיול שעשיתי שם לפני די הרבה זמן, או אולי השיחה הובילה לזכרון. אני לא באמת יודע. בחיפה יש כמה מסלולי טיול שידועים בשם הקולקטיבי "נתיב אלף המדרגות", הזדמנות לחוות את העיר דרך הרגליים והרחובות והמדרגות. המקדש ההוא בצפון תאילנד הוא מקדש שבכדי להגיע אליו צריך לטפס כ- 300 מדרגות. ושני הזכרונות האלה, שני סוגי המדרגות האלה, התחילו להתגלגל לי בראש. ושוב, אני לא יודע אם זו השעה המאוחרת או לא, אבל בזמן שבשני המקרים מדובר במדרגות, נדמה שאולי הן לא משרתות את אותה המטרה.
נסעתי לטיול ההוא לתאילנד לבד וללא תוכניות, רק ידע תיאורטי שיש שם מקומות שתיירים בכלל וישראלים בפרט נפגשים, מה שהופך את הטיול לפשוט יותר. כשהגעתי לצפון נפגשתי עם קבוצה של ישראלים, וביחד המשכנו לחקור את האזור. כשהגענו למקדש ההוא, שלא חשבתי עליו כבר הרבה שנים, ירדנו מהרכבים והסתכלנו מסביב. המקום יפה, כמו שאפשר לנחש, אבל המדרגות גם הן יפות, והתמונה כשרואים אותן מלמטה נשארה לי בראש כל השנים האלה. התחלנו לטפס במדרגות. חלק דילגו עליהן בזריזות, חלק הלכו לאט יותר, חלק עלו לבד, וחלק ביחד.
מה את צוחקת? כן, יש איזושהי פואנטה בסוף. אני חושב. תניחי בחזרה את הראש שלך על החזה שלי, ותסתכלי עלי. כן. הו, העיניים שלך... כבר דיברנו על העיניים שלך? שניה, איפה הייתי?
אה, כן. מקדש. תאילנד. מדרגות.
זוכרת כשהתחלנו לדבר? ממש ממש בהתחלה? בשלב בו הייתי מנומס וקורקטי? זוכרת את ההתכתבויות? מה עם שיחת הטלפון הראשונה שלנו? זו שהתחילה אמנם מגומגמת אבל הפכה תוך זמן קצר לקולחת ולנעימה במיוחד? אלו המדרגות הראשונות שלנו ביחד, ולקח לנו זמן לעלות גם אותן. הצלחנו גם לעלות במדרגה של הפגישה הראשונה, שהיתה מלאה בחששות משני הצדדים איך זה יהיה כשהפנטסיה תפגוש במציאות, והצלחנו להעפיל עוד אחת בפעם הראשונה שהמכנסיים שלך ירדו. זה לא היה טיפוס קל, אני יודע, והוא עדיין ממשיך גם עכשיו. על חלק מהמדרגות דילגנו בקלות, וחלקן היו קשות יותר, כואבות יותר. אבל החלק שהיה קשה באמת, חמודה שלי, היו המדרגות שהיית צריכה לטפס בעצמך בלי שום עזרה. וזה לא כי לא רציתי לעזור לך איתן, אלא כי אלו המקומות בהם מתקיים בתוכך דיאלוג עצמי, בהם את מנסה ליישב את הדיסוננסים שצועקים לך בראש, בהם את מנסה להגיע להשלמה בין נורמות חברתיות לא רלוונטיות למה שאת יודעת שלא רק גורם לך להרגיש טוב, אלא יותר מזה - גורם לך להרגיש נכון, גורם לך להרגיש יותר שלמה. והמשכנו לעלות במדרגות, עוד ועוד, לפעמים נעצרים במדרגה מסויימת, מוודאים שאנחנו בסדר, שיש לנו מספיק אוויר כדי להמשיך הלאה, ואז מתקדמים.
הטיפוס לא היה קל, אני יודע, אבל גם לא אינסופי. בסוף גרם המדרגות יש מקדש. זה מקדש ממש יפה, ומהמרפסת בו אפשר לראות ביום בהיר למרחק עצום. נופים יפיפיים, מבט אווירי על כל העיר הסמוכה, אוויר צלול, ותחושת חופש מוחלטת.
הטיפוס שלנו לא נעצר במקדש אחד כזה. אחריו יש עוד גרם מדרגות שבסופו מקדש נוסף עם נוף יפה יותר, ואחריו אחד נוסף. וזה אולי השוני בפונקציונליות בין המדרגות בחיפה שדיברתי עליהן בהתחלה, לאלו בתאילנד. הנוף בשני המקרים יפה, אבל בחיפה אין מטרה מלבד הנוף והטיול עצמו, למרות הגנים הבאהיים בדרך. כשסיימת את המסלול, את מוצאת את עצמך עם זכרון, אבל לא הרבה יותר מזה. בסוף המדרגות בתאילנד ישנו מקדש, ישנה מטרה, אליה שואפים, אליה מגיעים, ואותה משיגים.
אני אוחז את הסנטר הקטן שלך בין הבוהן לאצבע, ומרים את המבט שלך אלי. "את מבינה מה אני מנסה להגיד? זה נשמע לך הגיוני?", ואני לא יודע מה מחייך אלי יותר, הפה שלך או העיניים. את מהנהנת אלי, ואני מחייך בחזרה, מתקן את המיקום של הרגל שלי כך שאת מלופפת סביבה, ונותן לך נשיקה קטנה על האף.
"אמרתי לך שבסוף תהיה פואנטה, לא?"