ושוב שָׁקֵט.
היא שוכבת על המיטה עכשיו. אולי יותר מדויק להשתמש ב"זרוקה" או ב"מוטלת", אבל כך או אחרת, היא שוכבת על המיטה בדיוק בתנוחה בה הגוף שלה עצר אחרי שהיא גמרה. הגוף שלה סחוט ורועד, הראש שלה שמוט מעט מעבר לקצה של המזרן, שם השארתי אותו, אבל אין בה את הכוח להרים אותו בחזרה, אז שם הוא נשאר. ברגעים האלה נדמה שהעולם כולו נעלם, וכל מה שנשאר זו היא. היא והנשימות שלה. ואני עם היד תומך בזהירות בצוואר שלה, מרים בעדינות את הראש אל הכרית, ומלטף את הפנים שלה - מלוכלכות, מרוחות, דביקות, זוהרות, הכי יפות. אני מכסה אותה, ונשכב לידה, והעיניים שלה פעורות ומזוגגות, פונות לתקרה, כאילו כל היקום פרוש לפניהן. וּבַמָּקוֹם הזה, בלימבו הזה, בשקט הזה - שלה, שלי, שלנו, בשכבה הזאת שמפרידה ביננו ובין העולם החיצון - במקום הזה הכל כל-כך ברור, כל-כך מסודר, כל-כך פשוט. וברגעים האלה, כשלא מסתכלים על שום דבר אבל בעצם רואים את הכל, אין שאלות, ואין תהיות - הכל בדיוק איפה שהוא צריך להיות. אבל מטבעם של מקומות כאלה ושל רגעים כאלה, הם לא יכולים להתקיים לאורך הרבה זמן.
וזו המציאות שמפירה את השקט - מעלימה אותם, מחזירה ביקורת עצמית, גורמת לה להיות מודעת מידי לעצמה, והיא מתרוממת בכמעט בהלה. אני שואל מה קרה, והיא עונה שהיא מטונפת, ושהיא חייבת להתנקות. אני מסביר לה שוב עד כמה היא יפה כשהיא ככה מטונפת, והפנים שלה מראות חוסר אמון. אני אומר לה לחזור לשכב לידי ולהרגע, וכשהיא עושה את זה, כשהגוף שלה נח רגוע על שלי, שקט אחר מקיף אותנו, והפעם הוא יותר מוחשי. הרעש מבחוץ חודר אל החדר, היומיום חודר אל התודעה, אבל החום המשותף של שנינו יוצר שכבת מגן ביננו לבינם, מחזק אותנו. והשכבה הזו נשארת כשאנחנו נכנסים להתקלח ואני מחזיק אותה חזק, וכשאנחנו צוחקים מבדיחה ילדותית, וכשהיא יושבת, נקיה וקורנת, עטופה בחלוק הרחצה על הספה, שותה את כוס הקפה שלה, ומתחברת לאט בחזרה לעולם החיצון. ואני מסתכל עליה במבט משתאה ומרוצה, חושב על הדברים שהיא עברה, שאני עשיתי לה רק לא מזמן, ואיך היא עכשיו, ומחייך. ואני נשכב על הספה, מניח עליה את הראש, ושם נשאר. וכשהראש שלי במקום הזה בין הירכיים שלה לחזה, כשהגוף שלה זוהר מחום, והעיניים שלה, טובות ומבינות, מסתכלות עלי, וכשהיד שלה עוברת בשיער שלי בהיסח הדעת, אני יכול לעצום עיניים ולהרגיש איך השקט שלה שוטף אותי, מזכך אותי.
שעה אחר כך, אנחנו יושבים בבית קפה מחורבן ואוכלים ארוחת בוקר מאוחרת, ואחריה היא ממהרת לעבודה. אבל לשאר היום, וגם אחריו, אני נושא איתי את השקט שהיא הביאה לי, על כל סוגיו. והוא עוטף אותי ומגן עלי מהעולם, וכך מגן גם על העולם מפני.
