העור שלה, העור שלה רך ונעים וחמים.
הלחי שלה, הלחי שלה מקבלת את הצורה של כף היד שלי, כמו נמסה לתוכה.
הפה שלה, הפה שלה חם ומשכר.
החזה שלה ממכר, והרגליים שלה נפלאות, והכוס שלה, הו, הכוס שלה, איך אפשר בכלל להתחיל לתאר?
אבל כל אלה הם רק חלק מהמשוואה. יש להוסיף להם את הצורה בה היא זזה, הצורה בה היא נושמת, נשמעת, סופגת, כורעת, קולטת, רוטטת, מוצצת, מתמסרת, נותנת, נכנעת, נמסה, נחנקת, מתפוצצת, מתחננת, זוחלת, נקשרת. איך היא כל הדברים האלה שעושים אותה לכל כך הרבה יותר מסך חלקיה.
ואפשר לשחק קצת עם המשוואה הזו שהיא היא. להגביל תנועה ולראות איך העיניים שלה זזות אחרת. להגביל את הדיבור, ולראות איך הגוף שלה מדבר. להגביל את הראיה, והתחושה, והשמיעה, והמישוש. ואפשר לפעמים להתעלם כמעט מהכל, ולהתרכז רק בדבר אחד. כך מכירים אותו יותר, כך מעריכים אותו יותר.
היא מגיעה אחרי יום ארוך, ושותה את כוס הקפה שלה, ואנחנו מדברים על העבודה ועל החדשות ועל דברים חדשים שגילינו, ואני עוצם לשניה את העיניים, ומבין עד כמה אני אוהב לשמוע את הקול שלה. אני אומר לה להתפשט, ונדמה שהשינוי בקול שלי, השינוי באווירה, לרגע מצליח לבלבל אותה, אבל היא מתפשטת, ונעמדת מולי. אני לוקח חבל וקושר לה את הידיים ביחד, ומושיב אותה על השולחן של הסלון. זה שולחן כבד מעץ מלא, מעט נמוך ומעט קצר, אבל הוא מתאים בדיוק למה שאני רוצה עכשיו. אני מכסה לה את העיניים עם מסכת עיניים כזו שמקבלים במטוס, ומשכיב אותה על השולחן. הראש שלה בולט מעבר לשולחן, ואני מזיז ספה לכיוונה, ומניח כרית מתחת לראש כדי שיהיה לה יותר נוח. עוד כרית קטנה נכנסת מתחת לגב התחתון שלה, וחבל ראשון, עובר ממש מתחת לחזה שלה, ומצמיד אותה אל השולחן. חבל שני, עובר על עצם האגן,קצת מעל הכוס, מתלפף סביבה שוב ושוב, ונקשר היטב. הברכיים שלה מתקפלות בדיוק בקצה, ואני קושר את הרגליים שלה בפישוק אל רגלי השולחן. כל זה נמשך כמה דקות, ובזמן הזה אני יכול לראות את הגוף שלה נמתח, להרגיש את חוסר הוודאות מתחיל לפעפע. ואני לוקח את הידיים שלה, אלה שקשרתי מקודם, ומותח אותן אל מאחורי הראש שלה, שם אני קושר את הקצה השני אל המשענת של הספה שתומכת בראש.
אני מעביר עליה יד, ואז עוד יד. תופס, מושך, מדגדג, מלטף וצובט, מחדיר אצבע ועוד אחת, מרגיש אותה רטובה. אני לוקח ביצה רוטטת ומכניס לתוכה, מכוון את העוצמה איפשהו לאמצע, ואז לוקח אטבים ומחבר לה. כמה על החזה, משני הצדדים, כדי שיהיה סימטרי, כמה על השפתיים התחתונות. והגוף שלה מתוח, והיא מתחילה להשמיע את הקולות שלה שאני כל כך אוהב. והחבלים מתוחים, לא מאפשרים לה תזוזה בכלל – לא של הידיים ולא של הגוף ולא של הפישוק, ולא של שום דבר חוץ מהראש, וגם לו אין כל כך לאן ללכת.
ואני עוזב אותה ככה. עומד ממרחק קצר, עדיין לבוש לחלוטין, לא אומר מילה, לא משמיע קול, רק מסתכל עליה ומקשיב לה. והיא, בין הקולות שיוצאים ממנה שואלת מה אני עושה, ואיפה אני נמצא, אז אני מרגיע אותה שאני קרוב, ומשאיר אותה בדיוק איך שהיא. אחרי כמה דקות אני מגביר את העוצמה של הביצה, משחק עם האטבים, ומקשיב להבדלים בקול היפה שלה. ואני מחייך חיוך ענק שרק אני רואה, ושעד עכשיו אני יכול להרגיש אותו, ובוחן את הגוף שלה יותר מקרוב, רואה על הפנים שלה את הכאב, את ההנאה, את התחושות.
ואני מתיישב על הספה השניה. השולחן שהיא עליו נמצא ביני ובין הטלוויזיה, ואני מרים את הרגליים ומניח עליה, מתלבט ביני ובין עצמי אם כדאי לבדוק אם יש משהו מעניין לראות, וכמה זמן היא יכולה להשאר מתוחה ככה, אבל מחליט להשען אחורה ולעצום עיניים ופשוט להמשיך להקשיב. ואני מושיט יד לשלט, ומגביר את העוצמה של הביצה, פורט על הכוס היפה שלה, מתענג על הצלילים. והם ממלאים לי את האזניים, את הגעגועים, את הנשמה.
ערב ארוך עוד עבר עלינו, לא על כולו אספר, רק שגם במרחק של ימים ושבועות ויותר, בנסיעה או ברחוב, אני יכול להזכר במוזיקה שלה, וחיוך נפרש לי על הפנים. חיוך רחב-רחב.
