ופעם בכמה זמן נחזור ליסודות. בלי אביזרים ובלי פירוטכניקה מסובכת, בלי נסיונות חדשים ובלי הפתעות. יסודות.
ואני יודע שיש סוג של התרגשות בחוסר וודאות, יש סוג של שחרור בלא לדעת מה הולך לקרות עכשיו או עוד כמה דקות, כמה זה ימשך ואיך זה ירגיש. יש סוג של פחד קטן בכך שלוקחים ממך את היכולת לקבוע מה כן ומה לא, וכשאת מתגברת עליו את מרגישה, בצדק, גאווה קלה. יש סוג של חופש בלהפסיק לנסות לשלוט על כל פרט, בלוותר על האגו והשיפוט, ולמסור את עצמך לידיים של מישהו אחר.
אבל החיפוש המתמיד אחרי חידושים, אחרי גבהים חדשים, יכול להיות מתיש. לשני הצדדים. הוא עלול לפספס את המהות והפוטנציאל שיש בקשר כמו שלנו – להיות מי שאנחנו באמת, עם כל הרצונות, החלומות, הצרכים -- הדברים שגורמים לנו לזרוח ולהיות שלמים וטובים יותר. וכדי להגיע למקום הזה צריך להרגיש בטוחים – בצד השני, כמובן, שלא ינצל לרעה את האמון שאנחנו נותנים בו, אבל גם בעצמנו. צריך להיות מוכנים לשאול את עצמנו שאלות קשות, לא לוותר לעצמנו ולא להרתע מהתשובות. להיות אמיתייים מול עצמנו, להשיל את הציניות ואת הסקפטיות, את המנגנונים ששומרים עלינו ביום-יום, ולמצוא תשובות פשוטות לשאלות מסובכות, תשובות שמביאות איתן רגיעה ובטחון ואמת. והאתגר הזה הוא לא יותר קל ולא פחות כואב מהדברים שאני עושה לך לפעמים. האמת יכולה לפעמים, בעיקר כשהיא מתנגשת חזיתית מול חיים שלמים של נורמות חברתיות שהוטבעו בנו, להיות לא פחות מכאיבה מחגורה או שוט, ובשביל זה אני פה בשבילך, ואת פה בשבילי - כדי לשאול את השאלות, כדי לשמוע את התשובות, כדי לא לוותר, כדי להראות שאין שיפוט ואין אמת מידה אוניברסלית לנכון או לא נכון. שיש מה שנכון לך ומה שגורם לך, בנטרול הסביבה, להרגיש שלמה יותר, אמיתית יותר.
ואז, כשמגיעים לתשובה, ולא משנה מה היה גודלה של השאלה, בוחנים אותה ובודקים עד כמה היא מוצקה, ואז משם אפשר לבנות עליה ולשאול שאלות גדולות ומורכבות יותר. ומתוך התהליך הזה של מחשבה ובדיקה ובחינה, נבנית הבנה והשלמה שיכולה לעמוד מול כל דבר, יכולה להגן עליך מסערות חיצוניות ופנימיות. ואם קורה שהדרך קשה מדי, שהשאלה מכאיבה מדי, שהתשובה מעורפלת או מבלבלת, או שאולי אפילו זו לא השאלה הנכונה, תמיד אפשר להשען על היסודות, על הבסיס, על האמיתות שמחזיקות אותנו במקום.
וזה תפקידם של היסודות – להזכיר לך את התשובות לשאלות הראשוניות, להזכיר לך את המקומות בהם את מרגישה באמת בנוח, בהם את מרגישה שאת אמיתית עם עצמך מבלי להעמיד פנים ומבלי לפעול רק על מנת לרצות את האגו. והיסודות האלה יכולים להתבטא אצלנו בכל מיני צורות – בצורת הדיבור, בדרך בה את מסתכלת עלי ואני עליך, בצורה בה את מוצאת שקט כשהראש שלך מתחפר בין הרגליים שלי או שאת מחבקת ומתלפפת מסביב לרגל, או בדרך בה העיניים שלנו ננעלות ללא מילים כשהיד שלי מתהדקת לך על הגרון.
אז פעם בכמה זמן, גם אם אין באמת סיבה מיוחדת, אנחנו נחזור ליסודות. היסודות המוכרים, הידועים, הקבועים, עם הסדר והשקט והזכרונות שהם נושאים. לך ולי.