זו כבר תקופה שאני יושב לכתוב, ושום דבר לא יוצא. זה לא שאין מה לכתוב – רעיונות, סיטואציות, מחשבות, תוכניות – כל אלה יש בשפע ואולי יותר מדי, אבל משהו חסר, והמילים – המילים יוצאות חיוורות, לא מסודרות, לא ברורות, לא ראויות.
זו תקופה מוזרה. מצד אחד הידיעה שמה שאני מחפש ורוצה הוא אפשרי, ההרגשה שהחוויה שעברתי היתה משמעותית מאוד בשבילי, ולימדה אותי המון – על עצמי ועל זוגיות – ידע שאקח איתי הלאה, ביחד עם הוודאות שזה המקום שמאתגר אותי מחד, ושבו אני רוצה להיות מאידך.
מהצד השני, אני נתקל שוב במכשולים ישנים – התחלות של שיחות בהן אני שומר על נימוס וקורקטיות, דבר שהצד השני מפרש לעיתים כחוסר עניין או סנוביזם, הצורך לכתוב על מנת להפגין נוכחות (מה שמתקשר לתחילת הפוסט), והמחסור הגדול בהשראה, במוזה.
וזה מוזר. הרבה זמן כתבתי על מישהי או למישהי לא קיימת, כדרך להבין מה ואיך אני רוצה. כתבתי קודם כל לעצמי, אבל גם כמעין כרטיס ביקור. כתבתי בכנות ובפתיחות, מתוך מחשבה שאם מישהי תמצא את עצמה בטקסטים כמו שאני מצאתי את עצמי בתוכם, הרי שתהיה לנו נקודת התחלה לא רעה. ואז היא הגיעה. ודברים שכתבתי מהלב והדמיון קרו – לא בכוונת מכוון – אלא פשוט קרו, כאילו נכתבו עליה, ואיתם הגיעו השקט וההשלמה, ההתרגשות, ההנאה, הלמידה והאינטימיות. וכשאני מתיישב לכתוב עכשיו, אני מנסה להתחבר למקום ממנו כתבתי לפניה, ולא ממש מצליח.
אני מניח שזה בעיקר שאלה של זמן. לפחות אני מקווה כך. המחשבות, הרעיונות, הרעב – כאמור, כולם שם. עכשיו רק חסרה המוזה.
בואי, מוזה.