את כל כך חכמה וכל כך רהוטה, וזה כיף גדול לשבת ולדבר איתך על כל מיני נושאים, לאתגר את המחשבה שלך, לראות עד כמה חזק היא מושרשת, ועד כמה את פתוחה לרעיונות חדשים. לנסות לשכנע ולנסות להשתכנע. אבל לפעמים, חמודה שלי, נראה שכל אוצר המילים שלך נעלם, או לפחות מצטמצם לכמה מילים פשוטות - "כן", "נעים", "עוד", "טוב". וקשה לנהל ככה שיחה, חמודה שלי, כשכל מה שהמוח שלך מצליח להפיק מעבר למילים הבודדות האלה, שלפעמים עוד אפילו מצטמצמות להברות קצרות יותר, זה כשאת חוזרת אחרי מה שאני אומר לך.
לא, אני לא באמת רוצה להתחיל בשיחה על פוליטיקה או על הפרק האחרון של "בית הקלפים" בזמן שאת קשורה עם רגליים מפושקות והכוס שלך כבר אדום ושורף, למרות שזה יכול אולי להיות נסיון מעניין, אבל אני סוטה מהנושא (ולא רק). אני רוצה בעיקר להבין אותך. להבין אותך באמת. תסבירי לי מה כל דבר עושה לך. לא רק "כואב" כשאני מחבר את המצבטים לשפתיים התחתונות שלך, לא רק "נעים" כשהוונד מתמקם לך על הדגדגן, לא רק "טוב" כשהפלאג נכנס. לא רק "עוד" כשאני תופס לך את שתי הרגליים למעלה, ומזיין אותך עמוק וחזק ומהר. אני רוצה לדעת הכל – גם איך זה מרגיש, אבל גם על מה את חושבת. מה את חושבת על עצמך או האם את כל מה שקיים אלו רק התחושות ששוטפות אותך? למה את לפעמים עוצמת את העיניים ולפעמים לא? מה גורם לך להתבייש? ומה משחרר אותך, אבל באמת? האם את סקרנית לראות את עצמך ככה? האם את חושבת על זה אחר כך, והאם זה שונה במרחק של זמן? האם זה מרגיש לך נכון? האם זו מרגישה לך האמת?
ואני ממשיך לשאול, אבל בינתיים, עד שתלמדי לענות, אני לומד את התשובות מהגוף שלך. מהפחד הקל בעיניים כשאת רואה את האטבים הקטנים; מהראש של הוונד, כולו ספוג במיצי הכוס הנוזל שלך; מההתפתלויות והצעקות כשאני מחבר את המצבטים, ויותר - כשאני מוריד אותם; מהמבט המתבייש והמטונף כשאת שוכבת עם הפנים צמודים למזרון, והם מרוחים ברוק שלא הצלחת לעצור בגלל הגאג; מהדרך בה התחת היפה שלך קופץ עם כל מכה שנוחתת, ומהצורה בה הוא חוזר למקום; מהתנועה בה הידיים שלך תופסות את הסדין, מנסות למצוא נקודת אחיזה; מהצורה בה את מחזירה לעצמך את הנשימה אחרי שעוד גמירה הרעידה את כולך, ואת רגישה לכל משב רוח.
ואני אגלה לך משהו בסוד, יפה שלי, זה לא רק בשבילי. ברגעים האלה, הדברים שיוצאים ממך ככה בצורה לא מפולטרת, הם אמת - אמת מזוקקת ומתומצתת. וברגעים פחות בטוחים, אם תדעי להזכר בהם, להבין אותם, להתחבר בתוכך למקום ולרגש – הם יתנו לך עוגן להאחז בו. עוגן ישירות לאמת הפנימית שלך. אז אני יודע, לפעמים לא כל כך קל לדבר, בטח כשהפה שלך מלא, ולפעמים המילים לא מגיעות בדיוק כשרוצים, אבל את צריכה לעשות מאמץ. ואני יודע שאת יכולה לעשות את זה, חמודה שלי, זו רק שאלה של לנסות.
