היא צעירה נורא ורזה נורא. יש לה רגליים ארוכות, בטן שטוחה עם חזה די קטן, והפטמות שלה מכוסות עם נייר דבק שחור בצורת איקס. בסך הכל היא לא לובשת יותר מידי. היא רוקדת עם אנרגיה של נעורים, המוזיקה מהדהדת לה בגוף, ושמחה ושחרור מרוחים לה על הפנים. לפעמים היא מכופפת את הגב עם ברכיים ישרות, מבליטה את הישבן הקטן שלה, הראש בין הרגליים, והידיים שלה מחזיקות אותה ככה בתנוחה, ולפעמים היא ממש יורדת לרצפה בתנועות לא באמת מעודנות.
אני יושב שם על הספה ומסתכל עליה רוקדת ככה עם בן הזוג שלה, ושום דבר בי לא זז. אני לא נמשך אליה, למרות שְׁלָמָה לעזאזל לא, אני לא רוצה לעשות לה דברים למרות שהיא מתפתלת ככה מטר וחצי ממני, וזה לא דורש ממני יותר מידי דמיון. אני מסתכל עליה, עליהם, וכמו בסרטים, המוזיקה עם הבאסים שלה כמו נחלשת, והאנשים סביבם מאבדים פוקוס, והחיוך שלבשתי על עצמי כשהחלטתי לצאת הלילה, כשהגעתי למקום, כשהתיישבתי – החיוך מתפוגג, ומין תחושה כזאת של עצב מתפשטת לי במחשבות, בגוף.
אני חושב על זאת שהיתה שלי, מתגעגע אליה, מקלל את האלים למעלה ולמטה, את העולם כולו, על כך שלא היינו יכולים להמשיך. נזכר בה, במילים שאמרנו, בדברים שעשינו. וההבנה שזה נגמר, שזה כבר לא יהיה, דוקרת וצובטת וחובטת ושורפת. ואני יושב שם על הספה, המוזיקה הולמת, עשרות אנשים מסביבי, מָרָק של אוויר דחוס, הורמונים וזיעה, בחורות צעירות יותר וצעירות פחות בלי הרבה בגדים, ואני עוצם את העיניים. רק לרגע. בתוכי מתנהל משא ומתן בין הרגש לַהִגָּיוֹן. עד עכשיו הרגש דיבר, ועכשיו תור ההיגיון.
הוא מזכיר לי את הסיבות, וכמה טוב היא הביאה לחיים שלי. הוא מזכיר לי בסטואיות מרגיזה את הנסיבות, ואת זה שכעס עליהן לא יעזור ולא ישנה את התוצאה. הוא מזכיר לי שהבטחתי רק לא מזמן לזכור את הכל. הוא מזכיר לי איך זה הרגיש, ואיך כזה רגש לא יכול להיות מקושר אף פעם במשהו שלילי. והלב שלי מתחיל להתחמם כשאני מתרכז בדברים שהיו, ולא בדברים שלא יהיו. ואני פותח את העיניים. העצב כבר לא שם. הוא מחכה בפינה, אני יודע, והוא ירים את הראש בעתיד הקרוב, זה בטוח, אבל אני מוכן לקראתו, אבל כרגע במקומו יש בעיקר עייפות.
אז אני קם. זוג יפה מתגופף בתוך כלוב, בחלל הקטן ליד יש כבר לפחות בחורה עירומה אחת. אל הצלב מוצמדת מישהי שחוטפת הצלפות מכל הלב, והתחת שלה כבר סימנים סימנים. הָרְחָבָה מלאה אנשים חופשיים. חופשיים מביקורת, חופשיים להתבטא, חופשיים לזוז, חופשיים לאהוב. ואני? אני מרגיש בעיקר ריק.
אני מרגיש עוד צביטה קטנה בלב כשאני יורד במדרגות, לוחץ את ידו של מארגן הערב, והולך הביתה לישון.
