אז מה הכי קשה בלהיות נשלטת, תגידי לי? האגו שמרגיש נרמס? העצמאות שנלקחת? חוסר האונים? ההשפלה? אולי זה בכלל הקטע הפיזי - הסטירות, הספאנקים, וההצלפות (עם חגורה או כבל או קיין)? או אולי היריקות וההגבלות והחניקות והקשירות? או אולי אלה בכלל המשימות שמחוץ למיטה, שגוררות אותך ביחד איתן אל זכרונות לא תמיד ברגעים הכי טובים, או הידיעה שיש מישהו שיודע בדיוק איך את נראית כשאת במקום הכי נמוך שלך? ואולי זה מה שקורה אחרי שדברים נרגעים, השילוב של השנים, בו את מנסה למצוא הגיון במצב לא הגיוני, שהרי איך זה שבחורה כמוך יכולה להנות ולרצות עוד מהדברים האלה? ואולי זה פשוט יותר, וזה הנסיון בכלל להכיר מישהו כזה - אדם שיהיה שווה את האמון ואת המאמצים שאת משקיעה בו, שידע להעריך את מה שיש מולו, שלא יעז להשתמש בזה בשום מצב נגדך, שלא יבהל מהצדדים היותר אפלים בך?
אז תגידי לי - מה הכי קשה בלהיות נשלטת?
ומה התכונה הכי חשובה בנשלטת? סף כאב גבוה? אינטואיציה? שירותיות? ביטול עצמי? השלמה עצמית? ראש פתוח (לא בצורה מילולית!)? היכולת לסמוך על השולט שלה?
אז תגידי לי - מה התכונה הכי חשובה שיש לה?
ואל תספרי לי על החלקים הטובים בלהיות נשלטת. איך זה יכול להעצים ולהשקיט ולהאכיל את החיה שבפנים, איך זה יכול להתחבר למשהו כל כך פנימי וכל כך אישי, איך זה הדבר היחיד שמצליח לגרום ללב שלך לפעום במהירות ולתחתונים שלך להרטב, ואיך זה מסוגל ברגע לשחרר את הנפש שלך. זו שיחה אחרת, מעניינת לא פחות, וגם אותה נקיים בקרוב, אבל לכרגע – מה בשבילך הכי קשה בלהיות נשלטת?
האגו משחק פה תפקיד, זה ברור, אבל את האגו אפשר להשיל מול מי שראוי לכך. תחושת ההשפלה גם היא משמעותית, אבל זוהי פונקציה של האגו, ואי אפשר להיות מושפל מול מי שרואה אותך בלי האגו. הכאב הפיזי גם כן נכנס לתמונה, ובהנחה שהכאב עצמו לא מגביר לך את החוויה, יש כאן אינדיקציה לרמת הקשר בינך ובין מי שאיתך, שהרי הוא לא יקח אותך למקומות שהוא חושב שלא תוכלי לעמוד בהם.
ההשלמה עם מי שאת, מה שאת, מה שעושה לך את זה, ומה שלא – אלו הדברים הקשים באמת. וכן, אני יודע שאני מתעקש על הנקודה הזו, ושדיברנו על זה רק לא מזמן, אבל כדי להתגבר עליהם אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו הרבה שאלות, ואולי הראשונה בהן היא "מה את רוצה?". ואני מכיר הרבה נשים שעצם השאלה הזו מעלה להן את הסעיף, ואולי אפילו מסיבה טובה. כשהיא מגיעה במקום הלא נכון היא יכולה להתפרש כ"מה את רוצה מהחיים שלי?", וכשהיא מגיעה מהמקום הלא נכון, היא יכולה להתפרש כ"אני עצלן מדי, ואין לי כוח להבין דברים בעצמי, אז בואי ותגידי לי את הכל". והדבר המצחיק, אני אספר לך בסוד, הוא שלפעמים אלה שהכי מתעצבנות מהשאלה הזו זורקות עליך בעצבים "אני רוצה את זה, ואת זה, ואת זה שלא יהיה ככה, וגם את זה, ואת זה", ובכלל לא שמות לב שהן עונות על השאלה. הן חושבות שאם הן יזרקו עליך הכל, אתה תבהל ותתחרט ששאלת (ואולי בגלל זה לפעמים משתרבב להן לשם גם "שלום עולמי" ו"שלושים מיליון דולר"), בזמן שהן נותנות לך את התשובה המלאה. אבל זו לא הכוונה. כשאני שואל "מה את רוצה?" אני לא מתכוון שתעני לי "אני רוצה שתקשור אותי בתנוחה הזו" או "אני רוצה שתזיין אותי, או תצליף בי, או תשתין עלי" או משהו מוחשי בסגנון הזה. זו לא שאלה שאמורה לכוון אותי למקום הנכון, וזו לא שאלה שמפחיתה מעד כמה אני מבין אותך. השאלה הזו, כשהיא מגיעה מהמקום הנכון ואחרי היכרות מספיק עמוקה, היא שאלה רצינית ואישית נורא. היא שאלה שדורשת התבוננות פנימית, חקירה עצמית מעמיקה והרבה אומץ לב, ואומץ לב, אני חושב, הוא התכונה הכי חשובה לנשלטת. לא היחידה, כמובן, אבל בהחלט החשובה. יש ציטוט של אחד, בזיל קינג, סופר קנדי/אמריקאי, שיש שמייחסים אותו לאנשים אחרים: Be bold and mighty forces will come to your aid. ולפעמים, כשאני מסתכל עליך, כשאני קורא אותך, הוא עולה לי בראש, ואני חושב לעצמי מה רק אילו.
ואין קיצורי דרך, לא בדרך להבין דברים על חיינו כרגע, דברים שעשויים וכנראה גם ישתנו עם הזמן, ולא בדרך לאומץ לב אמיתי. אין קיצורי דרך לאמון אמיתי ולתקשורת פתוחה. אין קיצורי דרך ללהיות "נשלטת טובה", מה שזה לא אומר, כאילו יש רשימת דרישות שבכל פעם צריך לסמן "וי" ליד כל סעיף קטן, וכשמשלימים את הרשימה צועקים "בינגו" או "הב הב", או מה שזה לא יהיה. יש אינסטינקטים, יש סבלנות, יש תבונה, יש נכונות, ויש אומץ לב. הרבה אומץ לב.
לפני אי אלו שנים (שש-עשרה, ליתר דיוק), יצא שיר של שב"ק ס'. לא באמת מהסגנונות המוזיקלים החביבים עלי, אם להודות על האמת. הוא נפתח ב"הדרך ארוכה ומפותלת". לא באמת זכרתי את כל המילים של השיר הזה לפני היום, והסבירות שבעוד שבוע שוב לא אזכור אותן, אבל לכרגע הן מתחברות לי לדברים שכתבתי. הדרך להכרה אמיתית בעצמך, בעיקר שעצמך אינך נשארת סטטית עם השנים, עוברות דרך נפילות והתרוממויות. וגם אם אני לא מחבב במיוחד את המשכו וסופו של השיר, והמסר הדי-אופטימי של השיר כולו, הרי שההתחלה שלו מתארת מצב קיים.
כי הדרך ארוכה ומפותלת. נופלים וקמים, נופלים וקמים, נופלים וקמים. עוברים גשר ועוד גשר. נופלים וקמים, נופלים וקמים.