אני רוצה שתשתקי עכשיו. לא, לא רוצה. אני צריך שתשתקי עכשיו. לא צריך לדבר. שבי פה לידי על הספה, ועכשיו תניחי עלי את הראש. הידיים שלי ישחקו לך בשיער, ילטפו לך את הפנים, ונהיה בשקט ביחד. אני יודע שאת רוצה לדעת אם קרה משהו, חמודה, ואני אספר לך הכל. אבל לא עכשיו. עכשיו אנחנו פשוט בשקט. תנשמי עמוק, תעשי חיקוי של בובה רכה ונעימה ותני לי לשאוב כוח מהחום שלך. אמרתי בלי לדבר, נכון? אני לא סוגר אותך בחוץ, אני לא מרחיק אותך או מתרחק. אני מספיק בנוח, מספיק בטוח - בעצמי, בך, בנו - כדי להרשות לעצמי להיות בשקט איתך, בלי צורך לשחק תפקיד או להעמיד פנים. אז אל תנסי לדובב אותי, ואל תעשי לי את הפרצוף הזה ששואל שאלות. פשוט תשאירי את הראש שלך במקום, תעצמי את העיניים אם את רוצה, ופשוט תהיי כאן. ותהיי את. ותשתקי.
אני יודע שבדרך כלל אני זה שמעודד אותך לדבר ולא לשתוק, ואת זו שמתקשה, אבל הפעם זה ככה. וזה אולי קצת מוזר לך שאני משתמש במילה הזאת, "צריך". אולי יש לה קונוטציה שלילית, אולי זאת נשמעת לך מילה שלא מתאימה לשולט, אבל אני לא מסכים. החיים מורכבים מ"צריך", קשרים מורכבים מ"צריך", בדס"מ ברמה הבסיסית שלו הוא ביטוי ל"צריך". אנשים ממעטים להשתמש במילה "צריך" כי הם מפחדים מה יקרה אם הצד השני לא ימלא את הצורך הזה, ואז הם מקטינים את הצורך לדרגת רצון – כזה שגם אם במקרה לא מקבלים את מה שרוצים, אז האגו נשאר שלם ושום דבר רציני לא באמת קורה. לעומת זאת, אם לא מקבלים את מה שצריכים - את מה שכבר הרשנו לעצמנו להגיד שאנחנו באמת צריכים - התוצאות יכולות להיות יותר משמעותיות.
ואני? אין בי את הפחד הזה להיות לגמרי פתוח מולך, כי אני בטוח. אני יודע מה זה אומר בשבילך להצליח להיות בשבילי, להתאים לי, וזה איפשהו בין רצון לצורך, וזה מתחזק ככל שהזמן עובר. וכשזה המצב, אין הבדל מהותי, ברמה העקרונית, לא מהצד שלי, ולא מהצד שלך - בין להכאיב לך כי כך אני רוצה, וזה חלק ממה שמפעיל אותי, או להשתמש בך עד אובדן חושים וריחוף, ובין לשתוק ביחד. את מבינה אותי?
לפעמים אני צריך אותך משתוללת, פראית, נטולת רסן, ולפעמים צייתנית. לפעמים אני צריך אותך סופגת כואבת, מלוכלכת, מושפלת, בוכה, או עקשנית. וכן, לפעמים אני גם צריך אותך שותקת. אבל תמיד אני צריך אותך. שתהיי את. ותהיי כאן.
ועכשיו תשתקי.
