לפני כמה ימים התפרסמו שני פוסטים. שני פוסטים של שתי נשים על אותה פנטזיה משתי נקודות מבט. זה תמיד נחמד לקרוא על אותו אירוע מנקודות מבט שונות, אבל הפעם הפנטזיה שלהן כללה גם אדם שלישי. ואותו אדם שלישי לא קיבל קול. לא יכולתי להחריש מול אפליה מגדרית כזאת, ולכן הזדרזתי לתקן את הדרוש תיקון.
אני ממליץ בחום לקרוא קודם כל את הפוסט של HRGIGER כאן
אחר כך את הפוסט של 'אליס' ממש כאן
ורק אחר-כך את התרומה שלי לסיפור הרשומון הזה.
ורק דיסקליימר קטן, למרות שאני לא באמת מאמין שהוא נדרש – זוהי לא הפנטזיה שלי, זה לא המגרש שלי, זהו רק תרגיל בכתיבה. אין צורך לייחס לו משמעויות אחרות. באמת.
***
בת-זונה בת-זונה בת-זונה. השעה כבר תשע וחצי, ואני יושב בסלון שלי כמו חמור, עירום עם זקפה, מחכה לה. הקולר על הצוואר, השרשרת מחוברת, ואני יושב ומחכה לה. כמו חמור. ההודעה תפסה אותי קצת לפני שנכנסתי לפגישה: "הערב בשמונה. חכה עם הקולר". ככה, בתמציתיות. בת-זונה תמציתית. ואני יושב שם בפגישה הזאת, כמו חמור, עם הדביל הזה שמקשקש על עשרים דברים שהוא לא מבין בהם ושאחרי שאני אתקן אותם, הוא יקח את הקרדיט, וכל מה שאני חושב עליו זה דרכים להוריד את הזקפה הזאת שהתעוררה. ואי אפשר להאשים את הזקפה, האמת. כבר יותר מחודש היא לא מצאה פורקן, כי הבת-זונה לא מרשה. הבת-זונה לא מרשה, ואני חמור, אז אני לא גומר. והפגישה נגמרת, ואחרת מתחילה, ואחריה עוד אחת, והשעה כבר חמש, ואני מוצא תירוץ ובורח הביתה מוקדם, והזקפה הארורה לא יורדת. אני מחליף מצעים, מנקה את הבית, דואג לכיבוד ושתייה, נכנס למקלחת, מתנקה מבפנים ומבחוץ, ומתאפק יותר ממה שבריא לא להעביר יד עם סבון על הזקפה הזאת. וכשאני יוצא, אני שם דיאורדורנט ומתחיל להתלבש, אבל רואה שהשעה כבר שבע וחצי, אז אני מחליט להישאר עירום, כי אולי היא תקדים, ואני חייב להיות מוכן. לא, לא "חייב" – רוצה. אולי לא "רוצה", אבל אני לא אתן לה לתפוס אותי לא מוכן. על הפרנציפ. והמחשבה הזאת, איך היא תופסת אותי לא מוכן, מבטיחה שהזקפה שלי לא תיעלם בזמן הקרוב. ומאז אני יושב כאן בסלון, כמו חמור, עירום עם זקפה, ומחכה לה. פעם בכמה זמן אני משחק עם הקולר – סוגר אותו טיפה, מרגיש את הקושי לבלוע, את הדם עולה לראש, ואת הבאז שמגיע עם זה, ואחרי כמה זמן אני משחרר טיפה. והזמן עובר, והיא לא מגיעה. היא לא תעשה לי את זה, הבת-זונה, נכון? זה לא שהיא לא מסוגלת לזה, הרי אני מכיר אותה, אלא שאני בטוח שגם היא רעבה, והיא יודעת כמה אני מחזיק. בשבילה, רק בשבילה. אז היא לא תעשה לי את זה, נכון? בת-זונה. בטוח שהיא עושה לי את זה, ואני נותן לה לעשות לי את זה. ולמה? כי אני חמור. ולמה הזקפה הזאת לא יורדת, אינעל העולם? מה בסיטואציה הזאת אומר לזין שלי "כן, זה מגרה, תשאיר את עצמך בהקשב"? ואני סוגר את הקולר עוד טיפה, ומנסה לשכנע את עצמי שעוד רגע היא מגיעה, והיא תצליח להשתיק את המחשבות האלו כמו תמיד. ואני חושב על לאכול משהו או להדליק טלוויזיה, אבל מחליט שלא. היא לא תתפוס אותי לא מוכן, הבת-זונה. זה עניין של פרינציפ, ואני בן אדם של פרנציפים.
והשעה כבר כמעט עשר. הזין עדיין עומד לי, אבל אני מרגיש את האוויר עוזב את החדר. אני מתחיל לחשוב שאולי אני צריך לשלוח לה הודעה ולראות שהכל בסדר איתה, ואיך אני אצליח להרדם בכלל בלילה, ואז מגיעה הדפיקה בדלת. זאת היא, אני בטוח. רק היא יודעת לדפוק ככה בדלת. אני רץ מהר לכניסה, שם את הרצועה בפה, יורד על ארבע, מושיט יד לידית ופותח את הדלת. ואני חושב שאולי מנעתי מעצמי יותר מדי חמצן, כי אני רואה כפול - שני זוגות נעליים. שניים. רגע, הם לא זהים. היא באה עם עוד מישהו. לא, לא מישהו, מישהי. הבת-זונה. היא הביאה איתה עוד מישהי. אבל מי?
אני מרים את הראש למעלה ורואה את החיוך שלה. בת-זונה. אני אוהב את החיוך הזה. אני שונא את זה שאני כל כך אוהב את החיוך הזה. אני מסתכל על זאת שלידה. הבת-זונה הביאה את הצעצוע השני שלה. אי אפשר לטעות במבט הזה שלה. אני שונא אותה. שונא שונא שונא. את שתיהן. שונא שונא שונא. שני דברים מנחמים אותי באותו הרגע – החיוך שלה, והמבט החיוור של הצעצוע שלה. לפחות היא לא חלק מהמזימה הזאת, ככה שתנאי המשחק שווים, וכשהם שווים, אני אנצח, ואני בכלל לא יודע מה המשחק. אז אני מתקרב אליה, הראש שלי מציץ מהמפתן אל חדר המדרגות, ואני מתפלל שהשכנה ממול לא תפתח את הדלת. אני לא רוצה אישה בת שמונים וחמש עם התקף לב על המצפון שלי. אני משפשף את הראש שלי ברגל שלה ומציע לה את הרצועה. הבת-זונה מחייכת ולוקחת אותה, ואני, כמו חמור, מרגיש כאילו נתנו לי פרס. אני זז טיפה הצידה, והיא נכנסת עם הצעצוע שלה, סוגרת את הדלת, ומובילה אותנו אל הסלון.
ואני ככה על ארבע באמצע הסלון, משאיר את המבט נעוץ ישר בה, או לפחות ברגליים שלה. אני שומע קצת רעש ותנועות, ומבין שהצעצוע מתפשטת. זונה. לא היה צריך להגיד לה שום דבר, והיא מתפשטת. דקה אחר כך היא יורדת על ארבע לידי. (היא. על ארבע. לידי. זונה). מי היא בכלל? תחליף זול. אני מיישר את הגב, מרחיק טיפה את הידיים כדי להראות טיפה יותר גדול. מה היא יכולה לעשות שאני לא? זונה.
היא מדברת אליה עכשיו. אני לא לגמרי בטוח מה היא אומרת, אולי כי הקולר ממש לוחץ, אבל אני מזהה את הטון. הבת-זונה מרוצה ממנה. כן, היא מרוצה ממנה, כי היא מלטפת לה את הראש ואת הגב. בת-זונה. אני מחליט לבדוק באותו הרגע את הדוגמאות על השטיח יותר בדקדוק. זה עוד מבחן יכולת. אני יכול לעמוד בזה. בלי בעיות. הבת-זונה לא תשבור אותי. היא מדברת אלי עכשיו. לוקח לי שניה להבין את זה, אבל אני מתיישב על הברכיים, כמו כלב שעומד על הרגליים האחוריות. היא שואלת אותי כמה זמן לא גמרתי, כאילו היא לא יודעת, הבת-זונה. אני נושך קצת את הלשון וקצת את החיך, ועונה לה כמו החמור שאני – לא, לא חמור, כלב – בנביחות. הצעצוע סופרת את הנביחות שלי, הזונה, ואני יכול להישבע שהיא צוחקת עלי. (היא. צוחקת. עלי. זונה). גם הבת-זונה צוחקת, אבל הצחוק שלה זה משהו אחר. בחיי שאין סיבה שזה יהיה משהו אחר, אבל הוא ממיס אותי, הצחוק הזה שלה. כשהכרנו בפעם הראשונה, הדבר שהכי הייתי גאה בו זה שהצלחתי להצחיק אותה בלי בעיות, שהיא הבינה והתחברה אל חוש ההומור שלי. ומאז, הצחוק שלה הוא כמו מפתח גנבים. והיא יודעת את זה, הבת-זונה. היא יודעת הכל.
"עכשיו על הגב", היא אומרת, ואני מבין שהיא לא מדברת אלי. הצעצוע קצת מהססת, אבל נשכבת על הגב, עם הידיים והרגליים באוויר, והיא נראית מגוחכת. היא לא נראית כמו כלבה, היא נראית יותר כמו צב שהפכו אותו על השריון ולא מצליח להתהפך בחזרה. אני בולע את החיוך שלי, כי אני יודע שהיא לא תהיה כל כך מרוצה מזה, וטוב שכך, כי היא פונה אלי ואומרת לי בקול מתיילד "קדימה טפשוני, תהיה כלב טוב ותגיד שלום". אני מסתכל עליה כדי לוודא שהיא רצינית. מה זה "להגיד שלום"? היא מחייכת, הבת-זונה. מה את מחייכת? אני על ארבע עם זקפה שלא יורדת, לידי נמצאת איזו מישהי שכל מה שהיא רוצה בחיים זה לגנוב אותך ממני. (היא. לגנוב אותך. ממני. זונה). ואת מחייכת. אני נושך את הלשון שוב ומסתכל על הצעצוע שם שנראית יותר מגוחך מרגע לרגע. זה חיוך שאני רואה שם? היא צוחקת עלי? הצעצוע? זונה זונה זונה. אני מקרב את הראש שלי אליה, ומרחרח. זה שונה. כשאני מקרב את הראש שלי היא נרתעת קצת. ממש קצת, ואני מזהה את החולשה, ומנצל אותה. אני דוחף את הראש שלי לכיוון החזה שלה ומריח, לכיוון בית השחי שלה, לכיוון הראש שלה, ובכל פעם היא נרתעת קצת. שהבת-זונה תראה שהצעצוע שלה לא כזה מוצלחת. לשנייה עוברת לי המחשבה כמה זה פתטי לנסות לנצח במשחק הזה, הרי מה לי ולמשחקים כאלה, אבל המחשבה נעלמת באותה המהירות, ומתחלפת במחשבה איך אני ארגיש אם היא תנצח, והיא תקבל את המחמאות, והיא תזכה בפרס. זה לא יקרה, אני מבטיח. היא אומרת עוד משהו, ומכוונת את הראש שלי אל בין הרגליים של הצעצוע, ובאמת לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה היא רוצה. אני מוציא את הלשון ומלקק . הטעם שונה. היא רטובה, כמובן, ואני בטוח שזה לא בגללי, אבל הטעם שלה שונה. לא בדיוק דוחה, אבל בטוח לא טעים כמוה. היד של הבת-זונה דוחפת את הראש שלי למטה, ואני מכניס את הלשון פנימה, שואב ומלקק מחכה שזה יגמר. הצעצוע גונחת כמו הזונה שהיא, והיא צוחקת עליה קצת ואומרת לי כמה היא גאה בי. בת-זונה. נשבע, יש מעט דברים שלא הייתי עושה כדי לשמוע את המשפט הזה ממנה, והבת-זונה יודעת את זה.
היא מפסיקה אותי ומקימה את הצעצוע שלה בחזרה על ארבע. הפרצוף של הצעצוע שטוף דמעות, ואני מרוצה מעצמי שלא הגעתי למצב דומה. היא עדינה איתה, הרבה יותר עדינה מאשר איתי, והיא מסבירה לה בשקט-בשקט מה היא רוצה ממנה. איתי היא לא ככה. גם כשהיא עוברת לקול המתיילד שלה אני שומר על ערנות, תמיד יודע שעוד רגע יכולה לבוא המכה. או החגורה. או הקיין המקולל הזה. אבל עם הזונה? יוק! רק מילים עדינות. היא מלטפת אותה בטוסיק, והזונה מתחילה לרחרח לי את התחת והזין. הלשון שלה מרגישה אחרת. אני לא בטוח שאני יודע להסביר בדיוק את ההבדל, אבל היא מרגישה זרה על הזין שלי. היא מכריחה אותי להרים רגל אחת כדי לאפשר לזונה גישה יותר נוחה, והיא מוצצת לי קצת, אבל או שהיא לא יודעת למצוץ או שאני לא במצב רוח למציצה. וכן, יש דבר כזה "לא במצב רוח למציצה". אחרי כמה דקות היא עוצרת אותה, ופונה אלינו.
הבת-זונה מסבירה לנו שהיא הביאה את הצעצוע שלה כדי לעזור לי לגמור. כאילו כמה דקות לבד עם הרגליים שלה או הידיים שלה או החזה שלה או הפנים שלה או חתיכת בגד שלה, למען השם, לא היו מספיקות. היא אומרת לזונה שאני אשתפשף לה על הפנים עד שאגמור, בזמן שהיא תשחק לה עם הכוס. אני מסתכל על הצעצוע, הפרצוף שלה קצת אדום ונפוח מדמעות, ונראה לי שאם הבת-זונה לא היתה שם לא היה עומד לי בכלל. הצעצוע נשכבת על השטיח עם רגליים מפושקות, ואני מסתכל הצידה ורואה אותה שם בוחנת את שנינו. אני יודע שאני יכול לקום על הרגליים ולהתנגד, ואם היא תנסה להיות אלימה, היא יכולה לגלות שאני קצת יותר חזק, אבל ככל שאני מסתכל אני מרגיש כאילו אנחנו בארץ הפלאות, והיא כאילו אכלה את העוגה ואני כאילו שתיתי את המשקה, ופתאום אני לא בטוח – לא שאני יכול להחזיר לה, לא שאני יכול להתנגד לה, ולא שאני יכול לקום על הרגליים. ואני נשאר עם המחשבה הזאת – שהיא גדולה ואני קטן, והאמת, מתחת לכמה שכבות של התנגדות, המחשבה הזאת די נעימה לי. אז אני הולך על שש עד שאני מגיע מעל הצעצוע, ומתחיל להעביר את הזין שלי על הפרצוף שלה. ולמרות הרטיבות של הזין ולמרות הדמעות שעל הפנים שלה, התנועה לא חלקה, והתחושה לא נעימה. אני שומע מתחתי את הצעצוע נאנחת קצת ובוכה קצת יותר, ואני לא מבין מה יש לה לבכות. גם מענגים אותה וגם גאים בה. מה היא יכולה לרצות יותר? הדמעות מסככות את התנועה, ואני מתחיל להיכנס לקצב. הזונה לא טורחת לפתוח את הפה ולהוציא לשון מדי פעם כדי להקל עלי אפילו קצת, וזה מדרבן אותי לנצח אותה, לנגב איתה את הרצפה. אני שוב מסתכל הצידה אליה. הבת-זונה יושבת עם רגליים מפושקות, רגל אחת בין הרגליים של הזונה, והשניה קצת באוויר. היא מגורה, אני יכול להריח את זה. העיניים שלה נוצצות, והחיוך שלה כל כך מרוצה. אני לא יודע כמה זמן עבדתי וכמה דברים עשיתי כדי לראות את החיוך הזה בפעם הראשונה. וחיוך מתפשט לי על הפנים ואושר בלב - היא גאה בי, והיא רוצה אותי, והיא יודעת שהיא יכולה לסמוך עלי בלי שאני אפדח אותה מול אחרים, והיא דואגת לי, והיא רוצה שאגמור. כן, אני יודע שהדבר האחרון הוא לא בדיוק זה, אבל לכרגע זה מה שאני אומר לעצמי – היא רוצה שיהיה לי נעים, כי הייתי כל כך טוב אליה. והזין שלי כבר דואג לסיכוך משלו, שנמרח על הפרצוף של הצעצוע, מתערבב עם הדמעות שלה ואולי גם עם טיפה נזלת. אני מרגיש את הנשימות שלה, מאומצות, משתלבות בדיוק עם שלי. ואני עוצם עיניים ומגביר את הקצב. זה יגמר ממש עוד מעט.
"ועכשיו לעצור!" המילה הזאת. בחתך הקול הזה. בעיתוי הזה. בת-זונה. היא יודעת. בת-זונה בת-זונה בת-זונה. אני עוצר, כמובן, אבל הזין שלי לא ממש ממושמע. הזרע נוזל ממנו, מכסה את הפנים של הזונה מתחתי, אבל אין שום תחושה של פורקן, שום אורגזמה. העיניים שלי נשארות פתוחות כשאני מחזיק את עצמי בלי לזוז, מנסה לשאוף מהאף ולנשוף מהפה, להחזיר לעצמי מידה של שקט, אבל אני לא מצליח. הנשימות שלי מהירות, כבדות. וככל שאני מתרכז בנשימות שלי, אני שם לב שהן מקוטעות יותר ויותר, ומשהו רטוב זולג לי על הלחי. בת-זונה. אחרי כל זה אני גם בוכה? בת-זונה בת-זונה בת-זונה. אני נלחם באינסטינקטים שלי. את החלק של ה- fight היא הוציאה ממני איכשהו קודם, אז מה שנשאר לי זה ה- flight, אבל אני יודע מה יקרה אם אני אקום ואנעל את עצמי בשירותים בלי רשות, אז אני מחזיק את עצמי ממש חזק. והזין ממשיך עוד קצת לטפטף, והדמעות ממשיכות עוד קצת לנזול, ואני תופס את המבט שלה, ננעל עליו כאילו זה קו החמצן שלי.
היא מושיטה לי יד ומרימה אותי על הרגליים בפעם הראשונה הערב. היא מסתכלת עלי עוד קצת, מושיטה אצבע אחת ומנגבת דמעה, ואנחנו מתחברים לנשיקה עמוקה, כזאת שאוספת את החלקים שלי שמפוזרים עכשיו במרחב ובזמן, מסדרת אותם, ומשיבה בי רוח חיים. ואין לי יותר צורך לשמוע את המילים שלה עכשיו, אין לי יותר צורך במגע אגבי של יד על ראש, אין לי יותר צורך בחיוך. את הכל אני מבין דרך הנשיקה שלה. אני שלה.
וכשהשפתיים נפרדות ואני פוקח את העיניים, הצעצוע עומדת לידי. היא אדומה ומרוחה ודביקה ומטונפת, וכשהמבט שלנו נפגש, אני מוצא בו תחושה קלה של אחדות גורל, ולא רק שנאה כמו מקודם. ובאישורה של הבת-זונה, אנחנו נצמדים שנינו לנשיקה. הפנים של שנינו נדבקים, ואני מרגיש שאולי בפעם הבאה זה אולי יהיה פחות קשה.
ואז אני נזכר בה, ויודע שלא. זה לא יהיה פחות קשה. בת-זונה.
