היא עושה לך נעים. היא מגרדת לך בדיוק במקום. היא מנגנת בדיוק את התווים שמשקיטים אותך. היא מדברת את החלומות שלך, לוחשת לך בדיוק את המילים שעושות לך רטוב, מנגנת לך את הצלילים שגורמים לך לגעגוע, אולי געגוע למשהו שמזמן כבר לא, ואולי לכזה שעוד לא היה. וזה מפתה, אני יודע. מפתה להשאר שם, מפתה להשאיר את העיניים עצומות ולהשאר שם, אבל הצעד הבא הוא להאזין למנגינה ולהחליט, גם אם עמוק בבטן, שכך את רוצה, ומכיוון שאת כל כך טובה ובטוחה, החלטית ומפוקסת, מנוסה וחכמה – כך אכן יהיה.
ויש קסם בפנטזיה, יש בה עוצמה. היא יכולה לסחוב אותנו בתקופות הפחות-נעימות, להיות הניצוץ של האור, התקווה. ובתקופות היותר-נעימות, גם כשעל פניו אין בה צורך, היא יכולה להוות מקור השראה, מעיין של אפשרויות. אבל בקסם כמו בקסם, צריך לדעת איך להסתכל עליו, לקרוא אותו, לשחק איתו. ובקסם כמו בקסם, מי שלא יודע להתמודד איתו, נכווה – ואלה, אלה נמצאים בכל מקום. את מכירה אותם, את האנשים עם הצלקות שמעידות על עוצמת האש והיקפה – הם בזים למונח "פנטזיה", מתייחסים אליה כשגיון של ילדים, מגחכים על התמימות, ומספרים בגאווה שמנסה להסתיר את הפגיעה עד כמה הם בוגרים ומציאותיים ואיך הם כבר "התפתחו מעבר לשלב של פנטזיות", ואת יודעת מה, חמודה שלי? הם לא טועים. לפחות מנקודת המבט שלהם. אבל אם מסתכלים על הדברים מעט אחרת, הם פשוט מפספסים.
הנקודה הראשונה היא שפנטזיה אינה אוטופית. כי אוטופיה, כבר מעצם שמה, אינה יכולה להתקיים. כלומר פנטזיה אינה מילה נרדפת לדבר שאינו יכול לקרות, ומהצד השני, פנטזיה, כמו שאר הדברים בחיים, אינה מושלמת. הנקודה השניה היא שפנטזיה היא באותו הזמן גם סופית וגם אינסופית. בזמן שהיא קיימת היא אינסופית, אבל עצם העובדה שהיא חדלה מלהתקיים אינה אומרת שהיא לא היתה שם מעולם. הנקודה השלישית היא שפנטזיה אינה בהכרח מיידית, ולוקח לה זמן לצבור תאוצה. והנקודה הרביעית, שאולי היא החשובה ביותר, היא שפנטזיה אינה באמת ספציפית - כלומר אינה באמת תלויה בכך שכל הפרטים הקטנים יתאימו בדיוק. ומטבע הדברים, ככל שפנטזיה עשירה יותר בפרטים, וככל שההקפדה על הפרטים קפדנית יותר, כך יש יותר מקום לנפילה. זה כמו פנטזיה ברמה של "הייתי רוצה לזיין שלוש כוכבות פורנו בלונדיניות עם חזה ענק ופירסינג בדגדגן". מה? אם אותו אדם ימצא את עצמו במיטה עם שתי בלונדיניות וג'ינג'ית, או שרק לאחת מהן יהיה פירסינג בדגדגן, הוא ירגיש מרומה ויעזוב את המיטה בכעס?
וזו הנקודה שאנשים מפספסים -- פנטזיה, כזו שיכולה להתקיים במציאות, כזו שהיא סופית ואינסופית - אינה הפרטים, אלא סך הפרטים שנלקחים ומעובדים אל תוך חוויה אחת. וחוויה כאן היא מילת המפתח.
ועם ההבנה הזאת, הדרך למימוש פנטזיה נראית מציאותית יותר, ילדותית פחות – קחי את התחושה, את המנגינה, את המילים והלחישות והגעגוע, זקקי מתוכם את החוויה הרצויה, ואת הפרטים השאירי בצד. הם כבר אינם חשובים. וכשההזדמנות נקרית על דרכך, אל תתקטנני על ההתאמה בפרטים – זה לא באמת משנה אם הוא 1.84 או 1.78, זה לא משנה אם הוא טייס או נהג אוטו זבל. אל תהי עסוקה בלהשוות את הפרטים הקטנים ולחפש חוסר התאמות, ואפשרי לעצמך להיות פתוחה לחוויה שהיא המהות של הפנטזיה.
אמרתי לך מקודם שיש קסם בפנטזיה, זוכרת? תחשבי רגע על פיטר פן. הספר, לא הסרט של דיסני, ולא, לא הסדרה המצוירת. זוכרת שאם מישהו אומר שהוא אינו מאמין בפיות, אז פיה מתה? זה קצת דומה כאן – אם מישהו לא מאמין בפנטזיה – הסבירות היא שהיא לא תקרה. זה לא אומר שהגשמת הפנטזיה תהיה בטוחה או קלה או נקיה מהשלכות או שבהכרח תגמר בצורה טובה, אבל צורת המחשבה הזאת היא יותר מאפשרת, והרבה פחות נאיבית ממה שמייחסים בדרך כלל לחולמים.
ויש הרבה מה להגיד גם על מימוש של פנטזיה של פרטים, כמובן, אבל כבר מאוחר, והתלבושת של הילדת בית-ספר היפנית מחכה לך על השידה, אז זה יחכה לפעם הבאה. קדימה, למה את מחכה?
