חמש אצבעות. אפשר לעשות הרבה דברים עם לא יותר מכף יד וחמש אצבעות. אפשר לתפוס איתן את הפנים שלך, עם הבוהן על לחי אחת וארבע אצבעות על הלחי השניה, ולהחזיק אותם ככה מולי, לא לאפשר להם ללכת לאיבוד. אפשר לאחוז לך בשיער אם אני מאחור או את על הברכיים, ולהנחות את הראש שלך – אחורה, קדימה, למעלה, למטה, או סתם להשאיר אותו במקום. אפשר גם לתת סטירה, וזה לא משנה אם זו כזאת שמסובבת לך את הראש או כזאת שמשאירה סימן אדום של כל אצבע ואצבע על אחד הפלחים שלך. אפשר להרגיש חלקים שלמים ממך – חזה או ירך, כתף, צוואר או שכמה, כף יד או רגל, ואז ללחוץ ולהרגיש אותם טוב יותר, ואפשר לסגור איתן על הגרון היפה שלך, לראות את הפנים שלך מאדימות ואת העיניים שלך מתערפלות, ולשמוע איך הנשימה שלך משתנה.
אבל לא צריך חמש אצבעות. אפשר גם בפחות. ארבע אצבעות, למשל, מתאימות בדיוק לַפֶּה שלך כשאני רוצה לתפוס לך את הלסת התחתונה, והן מצוינות כדי לתת לך ספאנק מדויק בכוּס. ושלוש אצבעות יודעות להחזיק לך את הסנטר בעדינות, ולהרחיב אותך עוד קצת. ושתי אצבעות? שתי אצבעות הן נהדרות כדי להרגיש את הפטמות שלך וכדי לגרום לך לרעוד ולצעוק בקול. בין שאר הדברים.
אבל האמת שאיתך מספיקה לי אצבע אחת. אצבע שיכולה לסמן לך מתי להתחיל או להפסיק, אצבע שמצליחה לגרום לכאב ולעונג, להכניס למתח ולהרגיע, אצבע שעשויה למצוא את עצמה בכל מיני מקומות, מלמעלה עד למטה. אצבע אחת שמסוגלת לגרום לך להשתתק ולכוון אותך לדרך הנכונה, ואצבע אחת בודדה שיכולה לקרוא לך - מקצה המיטה, מקצה החדר, מקצה הבית ומקצה העיר.
אצבע אחת שמסמנת "בואי".
ועכשיו אני מבין שכבר בערך עשר דקות אני מזמזם לעצמי את "עשר אצבעות לי יש".
