ואחרי, אנחנו שוכבים במיטה. אנחנו מכוסים עם סדין קריר ונעים כזה, הלחי שלך צמודה לחזה שלי, הרגליים שלך מלופפות מסביב לשלי, היד שלי מחזיקה את הגב שלך, מקרבת אותך אלי, השיער שלך מלטף, מדגדג לי את האף ואני מלטף אותו לאט, וזה כל כך נעים. ואנחנו נושמים ביחד, נושמים את השקט. כבר סיפרתי על השקט שבא אחרי. זה מין שקט כזה של סדר, של הגיון, של תשובה. זה מין שקט כזה שמרפא ומחזק ומחסן, שקט שהוא אמת.
ואת שואלת אותי משהו. לא ממש משנה כרגע בדיוק מה, אבל יש שתי תשובות אפשריות – זו שהיית רוצה לשמוע, או האמת. וזה הכי קל בעולם להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע, ובכך להאריך את השקט, אבל קל לא אומר נכון. מעולם לא הבטחתי לך את הירח, לא הבטחתי לך שום דבר שלא הייתי בטוח שאני יכול לקיים, אבל כן הבטחתי כנות. ואני מקיים הבטחות. תמיד.
יש לא מעט מקרים ב"חיים עצמם" בהם להגיד את האמת אינו תמיד הדבר הנכון לעשות - בוס מעצבן, לקוחות מטומטמים, הדודה שרואים פעם בחצי שנה – אלה לא אנשים שמתאימים לאמת, רק לאמת, ולשום דבר פרט לאמת. אבל אני ואת? בעולם שלנו? אני לא יכול לדמיין שום מצב אחר. תיקון – אני לא רוצה לדמיין שום מצב אחר. את מבינה אותי?
אז אני עונה. את האמת. ואני יכול לראות את ההשפעה עליך. הרגליים כבר לא מלופפות, ואת מתרחקת. אני קורא לך לחזור פעם, פעמיים, ואת חוזרת. אני מסובב את הראש שלך אלי, מסתכל עליך, רואה אותך באמת, ואני מסביר בדיוק, צעד אחרי צעד, את הכוונה ואת הקונטקסט של הדברים, ולָמה הפירוש האוטומטי שנתת לדברים שלי אינו מדויק. ונראה שאת לא מבינה אותי -- לא את המילים בהן אני משתמש, אלא ממש אותי -- אז אני מנסה להסביר לך איך הראש שלי עובד, מה היא תפיסת העולם שלי ואיך היא התגבשה, ואני מקווה שזה עוזר לך לראות אותי טוב יותר, ולמה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר משהו.
וזה לא קל, זה ברור לי. כלומר, החלק האחרון הוא קל למדי – כשצריך, אני שוקל מילים מאוד בזהירות, ואם אני אומר משהו, אני מתכוון אליו. לא למשהו אחר, לא למשהו לידו, ממש אליו. אבל ברור לי שאני לא האדם הראשון שהיית איתו, ויכול מאוד להיות שאני לא האדם הראשון שאמר לך דברים דומים. והאינסטינקטים שלך, ההתניות שטבועות בך, הנסיון שצברת עם השנים – אלה מכתיבים לך מה לחשוב, איזו כוונה לייחס לדברים ואיך להגיב, אבל אני רוצה שתזכרי -- כשזה מגיע אלינו – אליך ואלי, העבר פחות רלוונטי, הכללים שונים. וכמו שאני רוצה שתדעי להתאים את עצמך אלי בדברים אחרים, כך חשוב לי לא פחות שבאמת תביני אותי, והרבה פעמים – אפילו יותר.
וזה קצת כמו ללמוד שפה חדשה. זה יכול להיות מאתגר ומתסכל, זה דורש זמן ובעיקר רצון. וזוכרת איך דיברנו כבר כמה פעמים על האתגרים שיש בלהיות נשלטת? חלק זה אתגרים פיזיים, חלק גדול יותר - נפשיים. אבל בסופו של דבר אין הבדל מהותי בין ללמוד את הדברים האלו לבין ללמוד להבין וללמוד לדבר את השפה שלי.
אמרתי לך די בהתחלה, שלמקום הזה שאנחנו בונים ביחד אני בא נקי. אני משאיר בחוץ את (מרבית) הציניות שלי, את הפגיעוׄת מהעבר, את החשדנוּת, את הדאגוׄת, את החשבונות של מי אמר למי והאם מותר, ואת המחשבות לְמָה בדיוק היתה הכוונה, וכך אני רוצה גם אותך. המקום הזה שלנו הוא מקום של אמת, את מבינה? כל מה שאנחנו חווים ועוברים ואומרים ומרגישים – כל זה אמת. ואמת היא משהו עם הרבה עוצמה, אמת לא נעלמת גם אם כל השאר משתנֶה. את מבינה למה אני מתכוון?
ואני מסתכל עליך מקרוב כשאני מדבר, רואה אותך מקשיבה, את הפנים שלך מתקשות בהתחלה ואז מתרככות. ואת החיוך שלך. את החיוך היפה שלך. ואני מצמיד אותך אלי יותר קרוב, והגוף שלך חם ורך, והעיניים שלך גדולות ומאירות. אני מנשק אותן בעדינות, ואת מתחפרת עם הראש בשקע הכתף שלי, ואנחנו ממשיכים לנשום ביחד את השקט שלנו.
