תכתבי לי, קטנה שלי, על הזמן שאנחנו ביחד, ועל מתי שאנחנו לא. על מה את מרגישה וכמה, על הדברים שלא הצלחת להגיד מקודם ועל הדברים שהתגבשו רק עכשיו, בפרקספקטיבה של זמן. תכתבי לי על המקום המדויק שזה דוקר אותך, על המקומות בנפש שמתמלאים, על הפחדים שמתממשים. תכתבי לי על הקושי, המעצורים והמכשולים, ועל ההתרגשות, השחרור וההתעלות.
ואל תגידי לי שאת לא יודעת לכתוב. אין צורך במגילות ארוכות, ואין צורך בניסוחים מפותלים. תכתבי כמו שאת מדברת – ברור, אמיתי, מהראש ומהלב. ואין צורך במשלב גבוה או במילים מפוצצות – המילים "משתוקקת" ו"כמהה" בפני עצמן אינן טובות, גבוהות או נחשבות יותר מהמילה "רוצה", ושימוש תכוף יתר על המידה בן ובמילים דומות רק צורם ומנפח את הכתוב בפאתוס שלא לצורך. תכתבי כמו שאת מדברת – באופן בהיר, במשפטים שלמים ועם הקשר, במילים פשוטות, כך שאם תקראי את זה בעוד שבוע או חודש או שנה, תוכלי להזכר למה כתבת את מה שכתבת. ולא צריך לנסות להיות משוררת, פשוט תכתבי. אני רוצה להיות מסוגל לשמוע את הקול שלך כשאני קורא אותך, להרגיש שאנחנו מדברים. ואל תדאגי אם את מרגישה שמה שאת כותבת אינו תופס בדיוק את המחשבה או את הרגש שרצית להעביר. אני יודע לקרוא אותך גם בין השורות ובין המילים, ואם במקרה יהיו לי שאלות, אם משהו יהיה לי לא מובן, אני אשאל.
לכתיבה יש את היכולת לקחת את המחשבות שמתרוצצות בראש, לפעמים בלי שליטה, ולתת להן צורה, ובכך קל יותר לראות את התמונה הרחבה. אני אתן לך דוגמה. שחקני השח הטובים ביותר יכולים לשחק משחק שלם (וגם כמה משחקים במקביל) עם עיניים מכוסות, כשהם לא רואים את הלוח. זה מחזה מרשים לכל הדעות, אבל אני לא חושב שמישהו יערער על כך שקל יותר לשחק כשאפשר לראות את הלוח והחיילים.
וכתיבה כנה ואמיתית גם נותנת תמונה מצב שלך נכון לרגע הכתיבה. תמונה שאפשר לחזור אליה כשרוצים – כדי להזכר, כדי לקבל פרספקטיבה, כדי לראות כמה התקדמת. וכן, במקרים מסוימים גם כדי להכות על חטא, להתחרט, ללמוד ולהפיק לקחים, שזה לפעמים חשוב לא פחות, אבל גם אז, היא מייצגת תמונה אמיתית של מה שהיה. וזו הבחנה חשובה – כי לזכרונות יש נטיה לפעמים לשנות צבעים וצורה, הרבה פעמים לא לטובה, וכתיבה, שוב – כנה ואמיתית, יכולה לעזור לעצור את הסחף.
אז תכתבי לי, חמודה שלי. על הכל. אני מחכה.