אנחנו אוכלים ארוחת ערב. משהו פשוט הפעם – חביתה מקושקשת, סלט קצוץ עם ויניגרט, גבינה, לחם טעים ומיץ תפוזים סחוט. אני אוהב לראות אותה אוכלת. קצת מוזר, לא? למרות שאם חושבים על זה, אני בכללי אוהב לראות אותה (בין השאר) נהנית, אז מה כבר ההבדל? בכל מקרה, אנחנו אוכלים ארוחת ערב. הצלחות על הדלפק, ואנחנו יושבים על כסאות בר גבוהים כאלה. "את רעבה?", אני שואל, והיא מהנהנת עם חיוך. היא עירומה, כמובן, השיער שלה אסוף, ושרוול עשוי חבל מותח את הכתפיים שלה אחורנית ומצמיד את הידיים הישרות שלה מאחורי הגב. אני אוסף עם המזלג חתיכה מהחביתה ומקרב אותו אליה, אדים עולים, ואני נושף על החביתה. "פה גדול", אני אומר, היא פותחת את הפה, ואני מאכיל אותה לאט. בין לבין אנחנו מדברים על מה עשינו היום ומה התוכניות למחר, ובין לבין אני מורח לה בטעות (או שלא כל כך בטעות) קצת גבינה על הסנטר ועל האף, ובין לבין אנחנו צוחקים, ואני גונב קצת נשיקות בלי שיש לה אפשרות באמת להתנגד.
"מגרד לי באף", היא מודיעה לי, ואני מחייך.
"איפה אמרת? בלחי?" אני שואל, ונותן גירודון קטן בלחי שמאל שלה.
"לא, נו! באף!"
"בלחי השניה?" וגירודון קטן בלחי ימין.
"לא, יא מעצבן! מגרד לי באף! באף!", והיא מנסה לדחוף את הפרצוף שלה אל החזה שלי ולשפשף את האף שלה על החולצה שלי. אני שם אצבע אחת על המצח שלה ודוחף את הראש שלה אחורה, והיא מחזירה אותו, ומסתכלת עלי במין מבט כזה חצי כועס-חצי מתוסכל. "נו, בבקשה!"
אני מחזיק לה את הסנטר ומסתכל עליה. יש לה עיניים כל כך יפות. היא נושמת עכשיו דרך האף, מנסה לקמט אותו קצת כדי שיגרד קצת פחות, אבל אני רואה שזה לא עוזר. היא מתפתלת קצת, וזה כל כך יפה לראות אותה ככה. "עוד מעט", אני אומר וממשיך להסתכל עליה עם חיוך קטן. היא מתחילה לקפץ על הכסא, ואני צובט לה את הסנטר קצת יותר חזק. "תפסיקי עם זה מיד! את יכולה לעוף מהכיסא, ואין לך ידיים כדי לבלום את הנפילה". היא מפסיקה, ומנסה את המבט המסכן שלה. אחרי שזה לא עובד, היא מקשה את הפנים שלה ומסתכלת עלי ישר בעיניים. אלו הקטעים שאני הכי אוהב: דו-שיח בלי מילים. אני יודע כל מה שהיא רוצה להגיד, ואני בטוח שהיא יכולה לקרוא אותי באותה הקלות.
אנחנו ממשיכים לדבר ככה עוד קצת, ואני מושיט את אצבע ימין ומגרד לה בגשר האף. נראה לי שזה יותר גרוע ככה – לגרד ליד, ולא בדיוק במקום.
"למטה יותר, ימינה יותר", היא מבקשת, ואני מתקדם לאט לאט. "הימין השני. עוד טיפה". אני מתקרב לנקודה הנכונה, אני יכול להרגיש את זה, ועוצר רגע לפני. "עוד קצת", והקול שלה קצת נואש. אני ממתין עוד כמה שניות ומסתכל עליה, ואז מגרד לה בנקודה הנכונה. וזה לא שהיא גומרת או משהו, אבל היא עושה קולות וכל הגוף שלה משתחרר, וזה מצחיק אותי נורא.
כשאני נרגע, אני מחזיק לה את הסנטר שוב, ועכשיו היא מחייכת. כל כך יפה. "את מבינה," אני אומר לה, "יש דברים שצריכים להיות מדויקים, אחרת הם לפעמים יותר גרועים מאשר אם לא עושים כלום. ואם הייתי נותן לך להתגרד על החולצה שלי, זה אולי היה קצת עוזר, אבל חצי דקה אחר כך היה מגרד לך שוב, ומעבר לזה, זה לא היה אותו הדבר", ואני מסתכל עליה, וכמו בקלישאות, הלב שלי מתרחב, אני לא יודע איך לתאר את זה יותר טוב, "ואת יודעת שאין מישהי אחרת שהייתי מעדיף לגרד לה את האף או שתגרד את שלי".
ואני קם, מרים אותה מהכיסא הגבוה שלה עם חיבוק, וכשאני מוריד אותה, אני מסובב אותה עם הגב אלי ומרים לה את הידיים שקשורות מאחור. אין לה ברירה, היא מתכופפת, והראש שלה עכשיו על הכסא. ואני משאיר את הידיים שלה מורמות ונכנס אליה.
"את מבינה? זה עניין של דיוק".
